At the end of this week’s Parsha, Moshe regathers the people. In those Pesukim [1]Moshe says, “And HaShem did not give you a heart to understand, eyes to see, ears to hear, until this day.” What is special about that day? Rashi gives two answers. The first[2] is that it is referring to an event in Parshas VaYelech. “And Moshe wrote this Torah, and gave it to the Cohanim the sons of Levi, who carry the Aron of the Bris of HaShem, and to all the elders.” Rashi emphasizes that Moshe gave it to the members of his Shevet. When Klal Yisroel saw that he gave it specifically to his Shevet, they came to protest. “You have given the Torah to them, but we all stood at Har Sinai and have portion in it. In the future there will come a time when they will say that the Torah is theirs, and not ours!” Moshe rejoiced at this ‘complaint’. He said, “This shows you are a nation, and you desire and are cleaving to Hashem.” That is the day that our Pasuk is referring to.

This explanation presumes that the various Pesukim are not in order of the events. That which it says here that Moshe praises them for their desire for the Torah actually took place later.

The other explanation[3] is based on the concept, that one does not completely grasp his Rebbe’s approach till he has studied it for forty years. When Moshe says today you understand, this was the culmination of that period of study.

I would like to expand on the first explanation.

Why would Moshe give the Torah only to his Shevet? Especially since Rashi emphasizes, “His Shevet and they will rule over us”? Klal Yisroel’s claim is obvious! And of course the claim of Klal Yisroel that we were all on Har Sinai is obvious.

The Be’er Ba’Sadeh (one of the Mefarshei Rashi) raises another question. We learn in Meseches Shabbas[4] that till the time of Esther, Klal Yisroel kept the Torah only under duress. HaShem had to hold the mountain over their head, and say, “If you accept the Torah then good; but if not here will be your burial place.” That coercion remained in place till they reaccepted the Torah in the time of Esther. So how could Rashi say that now in the Midbar they demanded to receive the Torah? Does that not imply that they willingly accepted the Torah?

But there is a problem with that Gemarra itself. The Torah says that we said Na’aseh V’Nishma. That is a completely voluntary undertaking of the Torah. So how can the Gemarra say that we needed to be coerced to accept the Torah? The Midrash Tanchuma answers[5] that there are two aspects to the Torah. The voluntary acceptance was on Torah Sh’Bichtav, the Written Torah. What required coercion was the Oral Law. (For a further explanation of this, see some of my writing on Purim.) So the answer is obvious. The event that Rashi is referring to in our Parsha concerns the Torah Sh’Bichtav, the Sefer Torah that was given to the Cohanim. It would seem that what Klal Yisroel said here that they desire the Torah, was an extension of Na’aseh V’Nishma. But the coercion was on the Oral Law.

The Zohar Hakadosh brings this idea out in a different way[6]. It asks, how can the Mishnah say that Moshe received the Torah and gave it to Yehoshua, when here the Pasuk says that it was given to the Leviim? And the answer is that Yehoshua received Torah Sh’Bal Peh, and the Leviim received Torah Sh’Bichtav.

But this still does not answer why Moshe held the Torah back form Klal Yisroel?

The Tiferes Yonasan adds another aspect[7]. We find that Dovid calls the Torah ‘Zemiros’ – songs. For that he is punished by forgetting the Halacha that the Aron cannot be put in a wagon, but must be carried by the Leviim. Why is this a commensurate punishment? What does putting the Aron in a wagon as opposed to carrying it, have to do with what the Torah is called?

The Torah is only acquired through effort. The Gemarra is Megilah writes[8], “If you toil and find, believe that you have found true Torah. If it is without effort, do not believe that you have found Torah.” Calling the Torah a song, is diminishing the effort required in its study. The construction and all the procedures of the Aron are to demonstrate the effort required in Torah study. That is why even though there were wagons to transport the Mishkan, the Aron must be carried by hand. (That does not explain all the utensils which were also transported by hand.) When Dovid weakened the effort required in Torah study by comparing it to song, he then placed the Aron in a wagon. Metaphorically he had diminished the requirement of toil in Torah, so the Torah is not being carried with the exertion of the people, but in a comfortable way. That is incorrect.

From the Be’er Ba’Sadeh we learn that here we are discussing the Torah Sh’Bichtav. But what is the effort in studying that? The main toil is in Torah Sh’Bal Peh. The Midrash Tanchuma describes[9] the effort required in Torah Sh’bal Peh as being compared to walking through the darkness. But Torah Sh’Bichtav does not have that degree of effort. As the Tanchuma writes, “It does not have effort and travail”. That is why Klal Yisroel did not object to receiving it. But if the Tiferes Yonason says that Moshe was waiting to see that Klal Yisroel were making an effort for the Torah, what was that?

It would seem that the effort of Torah Sh’Bichtav is to desire it. The toil to clarify what is important in the world, and what is secondary also requires effort. It is a different kind of effort, but still a place of Avoda. The Cohanim and Leviim had shown they would work for the Torah. They carried it on their shoulders for forty years. They deserved to get the Torah. But Klal Yisroel had not. They had said Na’aseh V’Nishma, but there was no follow through. They had never shown that they were willing to invest in it. So Moshe set up a situation where they had to demonstrate their desire for the Torah. When they showed that, then they deserved it.

In the Gemarra in Menachos there is a parallel scenario[10]. Rav Avimi forgot Menachos, and went to his student Rav Chisda to learn from it. Asks the Gemarra, why did he not just send for his student? The answer is, that he thought that by exerting himself, he would have more Heavenly help, and know it better. Rashi says that this is an example of, “If you work hard, you will find the Torah”. We see that the effort in Torah is not only in the learning, but even any aspect surrounding the Torah is included in the toil.

The Meshech Chochma says[11] that Moshe here embodies two approaches to teaching Torah. Throughout history we find those who taught Torah only to the students on the highest levels. As it says in Berachos, only students whose inside is the same as they appear on the outside can enter the Bais Midrash. But immediately after that there was a change, the doors of the Bais Midrash were opened and four hundred benches were added to the Bais Midrash. That is the other approach, to make the Torah available to all.

I would like to add that Moshe here is teaching us that both approaches are correct. There are times when the Torah is only to be given to those who are willing to carry the Torah through the desert. And then there are times when it is to be given to the entire nation. But there is one caveat. Those who are not the Cohanim, have to come ask for it. They have to show somehow that they desire it. Then they can get it.

We need to at least place ourselves as showing our desire for Torah. To feel that we also stood at Har Sinai. Then Moshe himself will give us the Torah.

[1] דברים פרק כט – (א) וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְדֹוָד לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל ֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ:- (ב) הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם: (ג) וְלֹא נָתַן יְדֹוָד לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

[2] רש”י על דברים פרק כט פסוק ג – עד היום הזה – שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי כמ”ש בפ’ וילך ויתנה אל הכהנים בני לוי באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו משה רבינו אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה וניתנה לנו ומה אתה משליט את בני שבטך עליה ויאמרו לנו יום מחר לא לכם ניתנה לנו ניתנה ושמח משה על הדבר ועל זאת אמר להם היום הזה נהיית לעם וגו’ היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום:

[3] רש”י על דברים פרק כט פסוק ו – ד”א ולא נתן ה’ לכם לב לדעת שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה ולפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה אבל מכאן ואילך יקפיד לפיכך:

[4] שבת דף פח/א – ויתיצבו בתחתית ההר אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קימו וקבלו היהודים קיימו מה שקיבלו כבר

[5] מדרש תנחומא נח – פרק ג – ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקב”ה את ההר כגיגית שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י”ט) ואמר רב דימי בר חמא א”ל הקב”ה לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט אלא אמר להן על התורה שבע”פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב”ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנא’ ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך (דברים ו’) ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד

[6] זוהר חלק ב דף קלז/ב – תורה שבעל פה, משה קבל תורה מסיני, והא אתערו על תורה שבעל פה, דאלו תורה שבכתב, הא כתיב (דברים לא כה) ויצו משה את הלוים וגו’, לקוח את ספר התורה, ודא ללואי אתחזי,

[7] תפארת יהונתן על דברים פרק לא פסוק ט – ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את הארון ברית ה’ ואל הזקנים. נראה לבאר דדוד המלך ע”ה אמר זמירות היו לי חוקיך ובזה חטא ואמר הקב”ה דיהיה נכשל דטעה אח”כ ואמר להניח הארון על העגלה ומה זה מדה כנגד מדה ונראה דהעיקר הוא דצריך האדם ליגע על התורה כי יגעתי מצאתי תאמין והוא אמר זמירות היו לי חוקיך ולא ליגע ולכך הענישו דטעה בארון להניח הארון על העגלה אינו צריך ליגע רק התורה צוה בכתף ישאו דצריך ליגע על התורה ושפיר הוי מדה כנגד מדה וז”ש כאן ויתנה אל הכהנים הנושאים דהיינו שיגע על התורה כמו הכהנים הנושאים את הארון בכתף:

[8] תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ו/ב – ואמר רבי יצחק אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן לא יגעתי ומצאתי אל תאמן יגעתי ומצאתי תאמן הני מילי בדברי תורה

[9] מדרש תנחומא נח – פרק ג –  וזו היא תורה שבע”פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהוא משולה לחשך שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול (ישעיה ט) אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב”ה מאיר עיניהם באיסור והיתר בטמא ובטהור

[10] מנחות דף ז/א – דרבי אבימי תני מנחות בי רב חסדא ואבימי בי רב חסדא תני והאמר רב חסדא קולפי טאבי בלעי מאבימי עלה דהא שמעת’ בא להכריז רצופין ל’ יום שני וחמישי (ושני) ס’ יומי אבימי מסכתא איתעקרא איתעקר ליה ואתא קמיה דרב חסדא לאדכורי גמריה ולישלח ליה וליתי לגביה סבר הכי מסתייעא מילתא טפי

רש”י מנחות דף ז/א – מסתייע מילתא – משום יגעתי ומצאתי (מגילה דף ו):

[11] משך חכמה על דברים פרק לא – (ט) ויתנה אל הכהנים בני לוי – …הענין, כי מצאנו בעזרא ששינה הכתב (סנהדרין כא סע”ב), והוא כי באמת יאות לפי משפטי התורה אשר התורה תהא מסורה ביד הכהנים הלוים והזקנים אשר יש בהם כל מכמני השלמות והפרושים היושבים בירושלים, וכל מי שנדבו לבו להתקרב אל התורה יבא לירושלים, …ומפני זה היה התורה כתובה בכתב עברי למען לא ילמד מי שאינו ראוי ויהיה כזורק אבן למרקוליס, ולא ירהב הנער בזקן לאמר גם אנכי הרואה ויודע סתרי החכמה כמוך. אמנם עזרא ראה בזמנו לפי פזור ישראל בעמים והשכח מאתם עקרי התורה …ונסתם החזון ובטלו הרואים באספקלריא המאירה, יותר נאות לכותבה בלשון מובן לכל הרוצה לדעת וחכמות בחוץ תרונה, ומוטב להגיע אל המטרה הנאותה להרחיב הדעת בארץ [כאשר באמת נתפשטה עד מאד התורה בזמן בית שני, כידוע] …וזה שפט ברוח הקודש רוח אלדי אשר הופיע עליו ממרום,…כן מצאנו ענין כזה לראב”ע, שר”ג הנשיא היה בדעתו לסתום כל דבר המקובל ולבלי לפרש טעמו, כאשר מצאנו לו בכמה מקומות מקובל אני מאבותי (ראש השנה כה), וכן שלא לקבל רק הנאות להגיע אל מטרת השלמות ולמעט התלמידים, וכל מי שאין תוכו כברו אל יכנס (ברכות  כח), לא כן ראב”ע מצאנו לו שמיד שישב בנשיאות אמר כל הרוצה לכנוס יבוא ויכנס ואתוספו ד’ מאה ספסלי בבי מדרשא (ברכות כח), …כן בכ”מ הפליג בהתשפטות התורה וריבוי לומדיה…