There are many difficulties in understanding the manner that Reuven, Gad, and half the Shevet of Menashe acquire their portion in Eretz Yisroel. But in the discussion that takes place between Moshe and the leaders of these Shevatim there is a particular point that may shed light on the entire incident.

The leaders of these Shevatim approach Moshe that they want the lands on the eastern side of the Jordan, those conquered from Sichon and Og. These lands are suited for grazing, and Reuven, Gad, and half the Shevet of Menashe are blessed with large flocks. Moshe chastises them harshly for the appearance of trying to escape from the responsibility to go to war and conquer Eretz Yisroel. He compares them to the Meraglim, and suggests that they will once again cause the Jews to not enter the Land. The leaders respond by guaranteeing that they will go to battle, and not take their desired portion till the rest of Klal Yisroel has conquered the other side of the Jordan. But they introduce their arrangement by saying, “We will build corrals for our flocks, and cities for our children, and then we will go to war.”

Even though this agreement is followed by these Shevatim, above and beyond, it has serious consequences. The Ba’al HaTurim says[1] that as a result when the exile of the First Bais HaMikdosh begins, they went into exile eight years earlier than the rest of Klal Yisroel.

Rashi writes[2] that even in this agreement there was egregious mistake. They first said they were going to build corrals for their livestock and only then cities for their children. They make the primary secondary, and vice versa. This mistake does not seem to be incidental, but integral to their entire incorrect approach. Why did they this, and how does it reflect the underlying error that they made?

The ibn Ezra[3] reads the Pasuk differently, and does not learn like the Midrashim. He adds the word ‘first’ in the middle of the Pasuk, to say that of course their first consideration was the cities for their children. However, we will follow Rashi’s approach in our attempt to correlate the different aspects of this enigmatic event.

The Midrash[4] which Rashi is based on, quotes a Pasuk in Mishlei. “A portion may be gotten hastily at the beginning; but the end it shall not be blessed.” This seems to miss the main point which is their desire to be outside of the holiness of Eretz Yisroel, for monetary gain. That would seem to be their miscalculation. Instead their hastiness in making this request is highlighted and is chastised[5]. Why is that point so crucial?

The desire for protecting one’s possessions does not seem to be incorrect in the Torah viewpoint. We find that Yakov Avinu returns to a place of danger to retrieve small clay vessels[6]. The Ba’alei Mussar emphasize that Yakov was extremely wealthy, and yet he still did this. The Gemarra discusses a person whom his possessions are more important than his life[7]. It does not dismiss this person out of hand as a madman, but as someone whom we need to articulate what the Halacha is[8]. If so, why are these tribes chastised for their actions?

In the approach of the Ba’alei Mussar, the question is the answer. Yakov did not do it hastily. He looked at all the sides of the issue, and then decided crossing the river alone at night to retrieve his possessions was the proper Halachic act. The difference here, is that the tribes did not look at all the sides of the question. We see that in the way they phrased their desire. Firstly, they spoke about their desire for money and only later for the protection of their children.  That showed skewed priorities as a result of hastiness, and not a Halachic thought out process.

The model of Yakov’s care for his possessions, which maybe they thought they were following, was exactly the opposite. Yakov first took all his family across, then went to get his possessions. The Pasuk says[9], “And he got up that night and took his wives and concubines and children… and he brought across all that was his.” Rashi explains[10] that means his possessions. On the outside maybe it seems the same, but the difference is critical.

This clash of priorities is discussed in a fascinating piece by R’ Tzadok HaCohen from Lublin[11]. He quotes a philosopher as saying, “The addition of children is the subtraction of your wealth.” R’ Tzadok then goes on to show how this stands diametrically opposed to the fundamentals of Judaism. A Jew believes that the children are the blessing that HaShem sends, and then the requisite needs are sent by HaShem. (I am not Paskening Halacha in specific unique situations, but a general approach.)

Haman, not to compare Klal Yisroel to him, flaunts[12] “His honored wealth, and many sons.” He only wanted many children, after their needs were ‘guaranteed’ by his great wealth. In some was these Shevatim, were not following Yakov, but preceding Haman.

But why were these Shevatim the ones with this Nisayon? And what does it have to do with their desire to dwell across the Jordan?

Rav Dessler (at the end of the second volume of Michtav M’Eliyahu) explains the desire of these Shevatim to dwell across the Jordan. In actuality, the lands of Sichon and Og are part of the promise to Avrohom. Avrohom is promised that his children will conquer the lands of ten nations. However, the original conquest will include only seven nations, in the internal part of Eretz Yisroel. Only in the time of Moshiach will we receive the other three. This because since they are across the Jordan, their holiness is less, and the Nisayon of living there and believing that we are like all other nations that exist only in the natural realm is greater. Exactly their tremendous bounty, is the Nisayon. In the time of Moshiach it will be clear that all is from HaShem, and we can live there in spiritual safety. Reuven, Gad, and Menashe say that they want that test already now. They want to reach to that level and bring that recognition to the world already now. Their tremendous wealth is exactly what they wanted to demonstrate comes only from HaShem. But why are they the ones to attempt this?

The Rem”a MiFano[13] explains that in each of them there was a certain blemish in their birth. Reuven was conceived, when Yakov thought he was with Rachel rather than Leah. As the Pasuk says that Lavan switched Leah and Rachel. But in addition Rashi says[14] that Reuven was conceived that night. Therefore, Yakov was thinking he was with Rachel, and that conception is incorrect[15].

Gad was conceived, when Yakov thought he was with Leah rather than Zilpah. The Pesukim show that Sara and Rachel discuss the taking of their servants as Pilagshot. Leah does not. Therefore, Yakov was again unaware of whom she was, and Gad was conceived. That is the same blemish as Reuven.

Menashe is a child of Yosef and Osnat, the daughter of Dinah and Shechem. (Ephraim does not have this issue since he was not the Bechor. See the source for the complete explanation of this.) Shechem takes Dinah because in some way she went outside the proper boundary[16]. (That requires an understanding of its own.)

If we examine each of these issues, the people involved act with undue haste. Being hasty is a person who does not observe boundaries. There are times when that is the proper thing to do; i.e. Pinchas. But even then there was a Halachic discussion whether that was the correct course to take. Only after Moshe decides does Pinchas act.

Leah acquiesces in the switch, and Reuven is born. He has the trait of hastiness, as seen in the incident with Bilha after the death of Rachel[17]. Leah acts without consulting, and does not ask Yakov’s permission to send Zilpah in her place and Gad is born. Dinah, her daughter, is from the same Midah, goes out, and as a result Osnat is born, the mother of Menashe.

The intention of their descendants whom are these tribes, was correct, but it was too hasty, in two ways. It was not yet the time for this attempt. As Rav Dessler explained, this was to be done in the time of Moshiach. But that could possibly have been overcome if they have repaired the blemishes in their spiritual DNA. That might have hastened the arrival of Moshiach if they would have acted correctly.

The underlying spiritual source of their blemish was acting hastily. If they would have corrected that, then their goal might have been reached. But their own attempt was conceived hastily, and therefore it could not work. The proof of that is the way they phrased their desire, first our money and only then our children. Maybe if they would have acted correctly instead of being the first to go onto Galus, they would have lifted us all to the realm of Moshiach, which is what they were striving for.

(See for some of the basis of what is written here, but from a different aspect, the writings of two spiritual descendants of the Alter of Slobodka, Rav Yitzchok Isaac Sher and my Rish Yeshivah R’ Alter Henoch Leibowitz in their Sefarim about this week’s Parsha.)

[1]  בעל הטורים במדבר פרק לב פסוק א – ח’ פעמים נזכרו בני גד ובני ראובן בפרשה זו. וזהו שאמר נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך (משלי כ, כא). מבוחלת כתיב בחי”ת, בשביל ח’ פעמים שהוזכרו על נחלתן ליקח בראשונה, אחריתה לא תבורך שגלו ח’ שנים קודם לשאר השבטים:

[2]  רש”י במדבר פרק לב – (טז) נבנה למקננו פה – חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה לא כן עשו העיקר עיקר והטפל טפל בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם:

[3]  אבן עזרא על במדבר פרק לב –  (טז) וערים – בתחלה לטפנו:

[4]  רש”י משלי פרק כ – (כא) נחלה מבוהלת בראשונה – שנבהל למהר וליטול תחלה כגון בני גד ובני ראובן שמהרו לטול חלקם בעבר הירדן ודברו בבהלה שנאמר גדרות צאן נבנ’ למקנינו פה וערים לטפנו (במדבר לב) עשו את העיקר טפל שהקדימו צאנם לטפם. ואחריתה לא תבורך – שגלו כמה שנים קודם שאר השבטי’ כמו שמפורש בסדר עולם ובמדרש רבי תנחומ’ בשנת שתים לאחז ויער ה’ את רוח מלך אשור וגו’ ושאר שבטים גלו בשנת שש לחזקיהו היא התשיעית להושע בן אלה:

[5]   שם משמואל פרשת מטות – שנת תר”ע – ומקנה רב הי’ לבני ראובן ולבני גד וגו’, במדרש רבה אמר להם הקב”ה אתם חיבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות חייכם אין בו ברכה עליהם נאמר נחלה מבוהלת וגו’. נראה מלשון המדרש דאם לא היו מבוהלים לא הי’ חסרון בזה,

[6]  רש”י בראשית פרק לב – (כה) ויותר יעקב – שכח פכים קטנים וחזר עליהם (חולין צא):

[7]  ברכות דף סא/ב – ואהבת את ה’ אלהיך: תניא רבי אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אלא אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך

[8]  תורת חיים על סנהדרין דף עד/א – אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו. יש מקשים כיון דלאו שפיר למיעבד הכי שהרי בני גד ובני ראובן שחבבו ממון יותר מנפשות נאמר עליהם לב כסיל לשמאלו כדאיתא במדרש רבה אם כן וכי איצטריך קרא למיכתב מילתא דליתא אלא בשוטים וכסילים ויש לומר דגם בצדיקים גמורים אשכחן כי האי גוונא כדאיתא בפרק גיד הנשה ויותר יעקב לבדו שנשתייר על פכים קטנים מכאן לצדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם לפי שאין פושטין ידיהן בגזל וצריך לומר דכל היכא דאיכא למיחש שיבא ממונו לאיבוד והוא שם נפשו בכפו להציל ממונו לאו כסיל הוא ושאני בני גד ובני ראובן שאמרו גדרות צאן נבנה למקנינו וערים לטפנו אע”ג דלא הוה להו למיחש לאיבוד ממונם אם יבנו ערים לטפם תחילה כיון שעדיין לא עברו את הירדן

[9]  בראשית פרק לב – (כג) וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק: (כד) וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ:

[10]  רש”י בראשית פרק לב – (כד) את אשר לו – הבהמה והמטלטלין עשה עצמו כגשר נוטל מכאן ומניח כאן:

[11]  פוקד עקרים – אות ב – וכך האמת כאשר ראיתי במוסרי הפילוסופים שהם חכמי אומות העולם ובמאמרים המסולתים והמשובחים שבהם נמצא מאמר החכם רוב הבנים רקב הממון, והנה כל חכמתם למאס בריבוי בנים מפני שיחסר ממונו על ידי זה ואף המן שהיה גנוז בו השורש דבני בניו שלמדו תורה ונתפאר ברוב בניו עם כל זה הקדים כבוד עשרו דלולי זה לא היה אצלו ריבוי הבנים התפארות כלל, וקדמוני המתפלספים מבני ישראל העתיקו מאמר חכם אומות העולם הנזכר כאילו הוא דבר חכמה באמת:

ובאמת זהו מדתן של עכו”ם מה שאין כן אצל בני ישראל הם משתוקקים לרוב בנים ולא ידאגו כלל מאין יפרנסום שיקוו להשם יתברך דיהיב מזוני לכל איש די מחסורו, ואדרבא העניים משתעשעים בבניהם יותר וכמו שאמרו ז”ל (מועד קטן כ”ד ע”ב) ובמסכת שמחות (פרק ג’ הלכה ד’) דמצטערים במיתתם יותר לפי שאין להם שעשוע אחר, ועל כן כאשר צעקת איש הישראלי לבנים הוא מצד הזה מצד עצמו שאין חפץ בכל שעשועי העולם שהם אצלו כלא ונחשב כמת בלא בנים כאשר הוא אצל איש הישראלי אז המשפט לתת לאומים תחתיו, שהם אין חפצים בזה כלל רק בשעשועי והנאת עצמם:

[12]  אסתר פרק ה – (יא) וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו

[13] ספר עשרה מאמרות – מאמר חקור דין – חלק ג פרק יח –  ואף זלפה שפחת לאה ניתנה ליעקב בחשאי כדכתיב ותקח ותתן שלא נמלכה לאה ביעקב תחלה כמו שעשו שרה ורחל והוא טעם בגד שאמרה לאה יש אם למסורת לפיכך לא זכו ראובן וגד ליטול חלק בארץ אשר ה’ אלהינו דורש אותה תמיד אלא מעבר הירדן. וחצי שבט המנשה מדה אחרת היתה בו בשביל אסנת אמו שהיתה בת דינה משכם החוי אלא שפוטיפר גדלה ונקראת על שמו ומנשה פטר את הרחם ונפגם חציו כי היתה אמו מתייחסת אחר אביה חוי בן חמור שלא נתנה תורה בימיו ועדיין לא נתחדשה הלכה שיהא בן בתך מן החוי קרוי בנך ומה גם עתה לא אמרו הולד כשר אלא מן התורה אבל פגום מדרבנן דאמרינן ליה איטמר או גלי או סב בת מינך כדאיתא בפרק החולץ ואם בת היא ונשאת לכהן לא מפקינן מיניה וזרעה כשר לכהונה לפיכך לא נפגם מנשה אלא חציו מדהוכשר חציו הנה לגבי אפרים מיהת מאי דהוה הוה ודורשי רשומות עשו להם ציונים בפסוק מגרעות נתן לבית סביב חוצה מנשה גד ראובן ראשי תיבות מג”ר בשביל עוות שהיה בהם כאמור נשארו חוצה לארץ הנבחרת.

[14]  רש”י בראשית פרק מט פסוק ג – וראשית אוני – היא טפה ראשונה שלו שלא ראה קרי מימיו (ב”ר):

[15]  ר”ן נדרים דף כ/ב – בני תמורה – שבא על אחת מנשיו וכסבור שהיא צרתה:

[16]  רש”י בראשית פרק לד – (א) בת לאה – ולא בת יעקב. אלא ע”ש יציאתה נקראת בת לאה שאף היא יצאנית היתה (ב”ר) שנאמר ותצא לאה

[17]  רש”י בראשית פרק מט – (ד) פחז כמים – הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך כמים הללו הממהרים למרוצתם. לכך:…. ומהו הפחז אשר פחזת: כי עלית משכבי אביך אז חללת – אותו שם שעלה על יצועי והיא השכינה שהיה דרכה להיות עולה על יצועי: