The Language of Canaan - Parshas Devarim and Tisha B’Av –

Written by Rabbi Rudman, 5/8/2019

 This week we begin Sefer Devarim, the Book of Words. What are these words that the Sefer is made up of? The obvious and correct answer is the continuation of the Pasuk, “That Moshe spoke”. This Sefer are the words that Moshe spoke, and HaShem then commanded that he put them in the Torah. But there is another aspect to this introduction. The Ramban points out[1] that the Pasuk, “And HaShem spoke to Moshe saying”, does not appear in the entire Sefer. This Sefer was the explanation of Moshe of the Mitzvoth that already had been given.

The Ohr HaChaim HaKadosh expands this idea[2]. “These are the words that Moshe spoke on his own, as the Gemarra says the curses in Mishneh Torah, Moshe said on his own. This is not like the other four Sefarim, where every word was directly from HaShem.” But this requires elucidation.

We can understand this based on R Tzadok[3]. Sefer Devarim is the beginning of Torah Sh’Bal Peh that Moshe spoke. This Sefer is the source in the Torah ShB’chtav for the ability of Klal Yisroel to speak and create Torah, that is then joined to the Torah of HaShem. This is the connection between the Torah ShB’chtav of Hashem to the Torah Sh’Bal Peh of Klal Yisroel. In order to teach us how powerful this ability is, HaShem commanded that these words should then become part of the Torah. That is the Book of Words.

But there is another idea that appears a number of times in this Parsha that is connected to this. At the beginning of the Parsha, Moshe recounts to the nation the different sins that they committed, and reproves them. As part of that reproof, he retells the sin of the Meraglim. The nation asks the Meraglim to report on various aspects of Eretz Yisroel. They say, “And return to us a ‘Davar’”. Rashi explains in the name of the Sifri[4], what was this Davar that they  wanted to know. They were asking,” What language do the Canaanites speak?” But the explanation is even more puzzling. What is so important to know what language they spoke? We are coming to conquer them, not negotiate?

The Mefarshei Rashi approach this in various ways. First[5], it was important to know which nation they were fighting against. HaShem’s commandment was only to battle the seven nations of Canaan. When their opponents were in their cities, it was clear that they were Canaanites. But if we met them on the battlefield, only through knowing what language they spoke, could we identify whom we were fighting, and whether we were permitted to go to battle.

Another approach, is that we needed to be ready to understand their language so we could interpret the battle cries, and know how to respond.

The Chassam Sofer refers[6] to a battle earlier in Chukas. After Aharon is Niftar, the king of Arad attacks the Jews. But as Rashi explains, they were actually Amalekites whom were disguised as Canaanites. The disguise was that they spoke the language of Canaan, but they still remained dressed as Amalekites.  Therefore, Klal Yisroel did not how which nation to daven to overcome. That is why the nation asked the Meraglim to ascertain the language, so that when we go to battle and hear them speak, we would know how to daven.

The Maharal has another approach[7]. “The language of each of the seventy nations represent their unique attribute. And through the Meraglim informing them of the language of the nation, Klal Yisroel would know the unique aspect of the nation.” The reason know this was because the battle for Eretz Yisroel was not only the outer physical one, but a spiritual struggle. It would seem that the purpose of the knowledge of the distinctive power of their language, would be to know their spiritual strength, and then be able to counteract that nation’s strength and overcome it.

This idea of the power of the seventy languages of the world, is already mentioned at the beginning of the Parsha. The Pasuk writes[8] that Moshe began to ‘clarify’ the Torah. Rashi explains[9] that to clarify means to explain the Torah, ‘in seventy languages’. But a similar question can be raised. Klal Yisroel at the time were perfectly fluent in Lashon HaKodesh, why was there a need for translation?

The original language of the world is Lashon Hakodesh. According to R’Tzadok[10], When Adam sins the Gemarra says[11] that he began to speak Aramaic. This is the language closest to Lashon HaKodesh, as we see that even in Tanach it is used. After the Mabul, the world returns to Lashon HaKodesh. But when the world joins together into a unified force, and uses Lashon HaKodesh against HaShem, at the generation of Haflagah, they are then split into seventy languages.

When Klal Yisroel becomes a nation as they enter Egypt, they are seventy people. That is not by coincidence. The Maharal explains[12], that we are the unity of all the disparate aspects of the world. But since we speak Lashon HaKodesh, we can encompass all the aspects of the seventy nations in one nation.

Throughout our sojourn in the exile of Egypt, we do not lose this unity of language, and continue to speak Lashon HaKodesh[13]. But the power of language still was affected, since they did speak Lashon Hara, and that affects the internal unity of the nation. So even though they had the external unified speech, internally they were not. Only when we leave Mitzrayim can we speak together as one, and sing Az Yashir and the Aseres HaDibros[14].

There are two ways Klal Yisroel can overcome the nations. The higher way is to completely utilize Lashon HaKodesh as the source of all other languages, and through that master all the other nations. The second is to individually overcome each language and turn its power to that of the Torah.

The Sfas Emes explains[15] that on the level of Moshe there is no need to explain the Torah in the other seventy languages. The Torah is the source of all speech, and through that we can overcome the nations. However, Klal Yisroel did not think that they were on that level, and therefore asked the Meraglim to ascertain the languages of Canaan so they could do battle on the lower level. But once they lowered themselves, the time to battle the nations had not yet come. They needed to wait till they could learn the Torah on the level of the seventy languages individually, and not as the source from Lashon Hakodesh. That is why they needed to wait to enter Eretz Yisroel, till Moshe taught the Torah in seventy languages.

It is not coincidental that the nations Klal Yisroel conquers are seven of the seventy nations. The Sfas Emes describes them as the source of the seventy. The Bnai Yisoschar uses the following Halachic parallel[16]. A son inherits all his father’s assets; a daughter ten percent. The seven nations represent the level of inheritance of a daughter, only in the time of Moshiach will we inherit as a son. Whichever way it is understood; the seven nations correspond to the seventy. That is why the Torah needs to be explained in seventy languages to allow the conquest of the land of the seven nations.

The Sfas Emes explains[17]  that Moshe had a higher level of understanding. When Moshe taught the Torah in the seventy languages it was to overwhelm the seventy languages with the light of the Torah. But Klal Yisroel is not on that level, and bring it down to using the seventy languages in the service of the Torah.

That is the connection between these two ideas in this Parsha. There is the Torah as the source of all languages; then there are the seven nations, which are the source of the seventy. We could have used the light of the Torah and Lashon HaKodesh to conquer all. When we went to the level of the languages we suffered the sin of the Meraglim. And when we could not stay in Eretz Yisroel, we need to go into Galus to all seventy nations, in order to acquire the unique aspect of each nation.

The seventy languages represent the seventy ‘faces’ of the Torah[18]. That is the clarification of Torah Sh’Bal Peh. We inherently had that clarity in the Torah itself. But as result of the various sins, that clarity was muddied. Just as after the sin of Adam, he lost the clarity of Lashon HaKodesh, so too Klal Yisroel loses that clarity after the sin of the Eigel and the Meraglim. Therefore, we need to go into Galus to cllect that which we lost.

The issue is that this is a very delicate balance, between acquiring the facet of the Torah that lies in each nation, or being affected by them. That is why going into Galus affects the Torah. As it says in Eichah, “Its Kings and princes are among the nations, there is no Torah. His Nevi’im do not have any prophecy.” The language of the Torah is gone.

But at the same time, Chazal say that we go into Galus to attract Geirim. The ARIZ”l explains[19] that this is to take the nations of the world, and bring their characteristics into Klal Yisroel. That is the end result of the Torah being taught in seventy languages, to go among the seventy nations and bring back the sparks of Kedusha, that exist there through the explanation of the Torah in seventy languages.

This could also be the meaning of the Rambam in Hilchos Tefilah[20]. “When the Jews returned from Galus their language had been corrupted, and mixed with the languages of the other nations, and they were unable to speak to HaShem in Lashon HaKodesh. Therefore, Ezra and his court instituted Tefilah in Lashon HaKodseh, and it could be a complete Tefilah.” We see that even in Galus the goal was not reached. We were to go into Galus, and bring the holiness of the languages, as it was taught by Moshe, into the Torah. Instead we were confused by the other languages, and could not find the holiness in them. (Based on what I was Zoche to hear from Mori V’Rabi Rav Moshe Shapiro ZT”L.)

As Tisha B’Av begins this Shabbos, we should find the final sparks of holiness in the world, and bring all of the aspects of the World into Kedusha, and see the final Geulah.

[1] רמב”ן על דברים פרק א פסוק א –  והנה הזכיר בכאן שני דברים – אמר שדבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה’ אותו אליהם, וזה רמז אל המצות שיאמר להם בספר הזה שלא נזכרו עד הנה בתורה ואמר שהם ככל אשר צוה אותו השם לא הוסיף ולא גרע על מה שנצטווה, והזכיר זה בעבור שלא אמר בהם “וידבר ה’ אל משה”, ולכן כלל אותם עתה שהם כולם ככל אשר נצטווה מפי הקב”ה ואמר עוד כי הואיל משה באר את התורה, וזה רמז במצות שנאמרו כבר שיחזור אותם לבאר אותם ולחדש בהם דברים וטעם “הואיל משה”, שרצה לבאר להם את התורה, והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא צוהו השם בזה,

[2] אור החיים על דברים פרק א פסוק א – אלה הדברים וגו’ אלה מיעט הקודם, פירוש לפי שאמר אשר דבר משה שהם דברי עצמו, שכל הספר תוכחות ומוסר ממשה לעובר פי ה’, ואמרו ז”ל (מגילה לא:) קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן, ואפילו מה שחזר ופירש מאמרי ה’ הקודמין, לא נצטוה עשות כן, אלא מעצמו חזר הדברים:

וחש הכתוב לומר כי כדרך שאמר משה מפי עצמו דברים כאלה כמו כן במאמרים הקודמין אמר משה מפי עצמו איזה דבר, לזה אמר אלה הדברים, פירוש אלה לבד, הם הדברים אשר דבר משה דברי עצמו, אבל כל הקודם בד’ חומשים לא אמר אפילו אות אחת מעצמו, אלא הדברים שיצאו מפי המצווה כצורתן, בלא שום שינוי, אפילו אות אחת יתירה או חסרה:

[3] רסיסי לילה – אות נב – כידוע דקול ודיבור הם זכר ונקבה דדיבור רומז לתורה שבעל פה וספר דברים אמרן משה מפי עצמו (זוהר ח”ג רסא.) והוא השגת תורה שבעל פה דמשה רבינו ע”ה שהוא רק משנה תורה – בכתב

[4] רש”י על דברים פרק א פסוק כב –  וישיבו אתנו דבר – באיזה לשון הם מדברים

[5] ספר משכיל לדוד על דברים פרק א – (כב) וישיבו אתנו דבר באיזה לשון וכו’. הטעם כדי שאם יצאו מעריהם לחוץ ויבאו להלחם עם ישראל ע”י שידעו לשונם יכירו אם הן מאותן האומות ויוכלו להתפלל עליהם בפרטות שימסרו בידם כי לכן שינה עמלק את לשונו שלא יוכלו להתפלל כדלעיל בפ’ חקת.

[6] חתם סופר על דברים פרק א פסוק כב – וישיבו אותנו דבר פירש”י באיזה לשון הם מדברים, וצ”ע מאי איכפת להו בזה, …ונלע”ד עפימ”ש רש”י בפ’ חוקת גבי כנעני מלך ערד ששינה כסות כדי שיהי’ כסותו משונה מלשונו ולא ידעו על מי יתפללו ע”כ אמרו סתם אם נתן תתן את העם הזה בידי, נמצא צורך הוא לידע באיזה לשון הם מדברים בכל עיר ועיר ומזה נדע איזה אומה יושב בחברון ואיזה בירושלים ונוכל להתפלל תנה עם פלוני בידי וזה הי’ ענין נכון לשלוח מרגלים להשיב אותנו דב”ר באיזה לשון הם מדברים בדרך אשר נעלה ובכל עיר אשר נבוא,

[7] גור אריה על דברים פרק א פסוק יט [נא] באיזה לשון הם מדברים. ואם תאמר, מאי אכפת – הו באיזה לשון הם מדברים. ויראה, כי ע’ לשונות הם כנגד ע’ אומות, ולכל אומה נתן לה לשון, והלשון הוא מתיחס אל האומה, לפי מה שהיא – נתן לה הקדוש ברוך הוא לשון, כי לשון הקודש נתן לעם הקודש, נמצא כי הלשון הוא מתיחס לפי מדריגת האומה. ולפיכך היו רוצים לדעת באיזה לשון הם מדברים. והם ידעו כבר ענין כל לשון, כי אותם שיש להם לשון זה – ענינם כך. ורצו שיעמדו על ענין האומה מה הם, כי הלשון הוא גדר האומה מה שהיא:

[8] דברים פרק א – (ה) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל משֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר:

[9] רש”י על דברים פרק א פסוק ה –  באר את התורה – בשבעים לשון פירשה להם:

[10] ספר קומץ המנחה חלק ב – אות עט – והיינו שלשון ארמי הוא מצד ההתיחסות של ישראל עם האומות ולכך לשון ארמי הוא לשון האומות מה שאין כן לשון הקודש לשון ישראל ביחוד ופרעה לא הכירו וכן תורה שבכתב בלשון הקודש דמצד התורה שבכתב שמן השם יתברך הוא ההבדל בינם לישראל אבל אדם הראשון אמרו ז”ל (סנהדרין ל”ח ע”ב) בלשון ארמי סיפר שהוא המערבב הראשון טוב ורע ומייחסם לכן התלמוד תורה שבעל פה דתמן פסול וכשר אסור ומותר וכו’ מצד עץ הדעת כמו שמובא בתיקונים כך הוא בלשון ארמי שהוא חכמת חכמים

[11] סנהדרין דף לח/ב – ואמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון בלשון ארמי ספר

[12] ספר גבורות השם – פרק יא – …כי לא היה ראוי השעבוד והירידה למצרים רק עד שהיו שבעים נפש, כי ישראל משתתפים לאומות במספר הזה שהוא שבעים, רק כי האומות הם שבעים אומות ובבני יעקב היו שבעים פרטים בלבד. והטעם ידוע למבינים, כי האומות יש בהם הרבוי ולפיכך מספרם שבעים אומות, שכל אומה יש בה רבוי, וישראל אומה יחידית פרטית ולפיכך היה מספר שלהם רק שבעים פרטים, וזהו מעלת ישראל שהיא אומה יחידית.

[13] מדרש רבה במדבר – פרשה יג פסקה יט – למה נאמר ג’ מיני עולה כנגד ג’ מדות טובות שהיו בידן של ישראל במצרים ובזכותן נגאלו שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ושגדרו עצמם מן הערוה

[14] שפת אמת – שמות – פרשת שמות – שנת [תרנ”ג] – וגלות מצרים הי’ היסורים להכין אל התורה שהוא לתקן בחי’ הדיבור. …ולפי שמצרים הי’ גלות בשביל הדיבור לכן אמר נודע הדבר שע”י לשון הרע שלא נתברר הפסולת מבחי’ הדיבור נתעכבו בגלות מצרים. ולכן אחר יצ”מ כ’ אז ישיר משה שנפתח פיהם של בנ”י ואח”כ עשרת הדיברות.

[15] ספר שפת אמת – דברים – פרשת דברים – שנת [תרמ”ד] – במדרש מרפא לשון ע”ח התורה מרפאת את הלשון כו’. דכ’ באר אה”ת. דרשו חז”ל בשבעים לשון פי’ להם. כי זה הי’ הכנה לכיבוש הז’ אומות אשר מסתמא הם היו שורש השבעים אומות. ובזה שנתפרשה להם התורה בע’ לשון ידעו כי מוכנים הם לכבוש האומות. כי הכל נטלו בנ”י בכח התורה. והנה עצם בנ”י הם התורה האמיתית בלשון הקודש מדרגת מרע”ה שמקודם אמר לא איש דברים אנכי כי הוא בחי’ הקול. וידוע כי בקול אין הפרש רק בדיבור יש מינים שונים לפי הדיבור. לכן התפרשות התורה בע’ לשון הוא בחי’ הדיבור שיש כמה מיני התנהגות וכולם נמשכים מן התורה. אבל בחי’ מרע”ה באחדות הקול עצם התורה. וזה הי’ כל הפחד שיראו בנ”י להלחם עם הז’ אומות שלא הי’ להם עוד התפשטות כח התורה בע’ לשון וז”ש וישיבו אותנו דבר באיזה לשון הם מדברים איך למשוך כח התורה באותו הלשון אך באמת לא הי’ עדיין הזמן לכבוש. ולזה עתה שהגיע הזמן נתפרש להם התורה בע’ לשון:

[16]ספר בני יששכר – מאמרי חדשי כסלו טבת – מאמר ט – הרב הגדול המפורסם בישראל מה”ר דוד לידא כתב …בפסוק נקבה תסובב גבר [ירמיה לא כא] הוא שבעולם הזה נטלו ישראל כנקבה עישור נכסים היינו ארצות ז’ עממין שבעה מן שבעים אומות, ולעתיד לבא יהיו כזכרים ויירשו את הכל,

[17]  שפת אמת ליקוטים – השמטות – …ובמדרש מרפא לשון עץ חיים שהתורה מרפאה את הלשון ולכך אינו מזיק מה שנכתב בלשון אחר, שאין הלשון מגרעת רק אדרבא מתעלה, וזה שכתוב הואיל משה באר בשבעים לשון שהאיר אור תורה גם בבחינת שבעים לשון, שידע שמתחיל עבודת פשוטי בני ישראל כי תבואו ונטעתם כמו שכתוב בדברי אא”ז ז”ל פרשת שלח עיין שם ולכך האיר כמו שהוא תוך שבעים לשון שהתחיל תורה שבעל פה שיש לה שבעים שרים כמו שכתוב יצב גבולות עמים כו’, וצריך להאיר להם לדחותם, וכמו שדרשו וכפטיש יפוצץ סלע, שהתורה מדחית שבעים לשון הבאים להרוס שם פוצץ התורה כל הנוגע בה להסירה מבני ישראל,

[18]  זוהר חלק ג דף כ/א – ומתמן הוו ידעין סנהדרין שבעין לשון, דאינון שבעין פנים לתורה, דאית שבעים לשון מסטרא דמלכות הרשעה וכו’, כלא בפרודא, הדא הוא דכתיב (שם י ה, ועיי”ש פסוק לב) מאלה נפרדו איי הגוים בארצותם ללשונותם, כלהו שבעים לשון בפרודא דא מן דא:

[19]  שער הפסוקים – פרשת שמות – …כבר נתבאר בפרשת ראה, במצות זכירת יציאת מצרים, סיבת הגלות שגלו ישראל בין האומות מה עניינם. ואמרנו, כי אדה”ר היה כולל כל הנשמות, והיה כולל כל העולמות. וכשחטא, נפלו ממנו כל הנשמות ההם לתוך הקליפות, הנחלקות לשבעים אומות, וצריכים ישראל לגלות שם בכל אומה ואומה, ללקט שושני הנשמות הקדושות, שנתפזרו תוך הקוצים ההם. וכמ”ש חז”ל במ”ר, למה גלו ישראל בין האומות, כדי שיתוספו עליהם גרים וכו’, והבן זה היטב:

[20] רמב”ם יד החזקה הלכות תפלה ונשיאת כפים פרק א – (ד) כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים ואותן הבנים נתבלבלו שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש שנאמר ובניהם חצי מדבר אשדודית וגו’ ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש עד שיערבו עמה לשונות אחרות וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר שלש ראשונות שבח לה’ ושלש אחרונות הודיה ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תפלת אלו העלגים תפלה שלימה כתפלת בעלי הלשון הצחה ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל כדי שיהא ענין כל ברכה ערוך בפי העלג:

To dedicate this Chiddush (Free!) Leiluy Nishmas,Refuah Sheleimah, Hatzlacha, click here

Agree? Disagree? Want to add anything? Comment on the chiddush!
Discussions - Answers and Comments (0)
This chiddush has not been commented on yet