When Dovid Fell Before Hashem (at a Time of Plague)

It is not my place to give Mussar, All I am trying to do is explain a Pasuk that it is part of Tefila. It is found in Tachanun, and is a Pasuk at the end of Sefer Shmuel. If you would like to see more please download the word document or go to the blog.
שבת היא וישועה קרובה לבא

In most variations of the Siddur before Tachnun we add a Pasuk from the end of Shmuel[1]. When Dovid errs and counts Klal Yisroel directly instead of with a half Shekel, he is punished. Gad the Navi is told by HaShem to offer Dovid a choice of his punishment. There can be a war, a famine, or a plague. Dovid chooses the plague. His reasoning is based on the following logic[2]. If he chooses famine people will say that since he is wealthy, he will not be affected. If he chooses war, then they will say that he depends on his warriors who will die for him and again he will live. But if he chooses a plague, everyone is equal.

In the Pasuk Dovid adds another layer of reasoning. “I prefer to fall into the Hand of HaShem who is Merciful, rather than the hand of man.” This reasoning is clear in terms of war, but why is famine in the hand of man? The Radak explains[3] that by the Makos we find that Plague was called ‘The hand of HaShem’.  Also, as much as famine seems to be also from HaShem, there are ways that a human can control it; whether by purchasing food, or travelling to different country where food is available.

So therefore, Dovid chooses plague, which is equal for all, young and old, rich or poor. But that which Dovid says that I prefer the Hand of Hashem itself needs understanding. Isn’t everything that happens from the Hand of HaShem?

There are a number of approaches to understand this. One way is the Rambam[4] which discusses the punishment of Pharaoh for the exile in Egypt. It seems unfair. HaShem had already decreed that Klal Yisroel should be sent into exile. So Pharaoh was only fulfilling the command of HaShem? One answer is that even though it was HaShem’s command to oppress the Jews, Pharaoh was overzealous in his persecution and therefore he is held responsible. But even that answer requires explanation. Once again, how can this happen.

Some commentaries point at the Ohr Hachaim HaKodaosh[5], who brings a Zohar. In the Zohar it seems to say that a Baal Bechira can harm a person even if there is no decree from HaShem. That is why Reuven preferred that Yosef be placed in a pit of vipers and scorpions rather than in the hands of his brothers. This is also used by the Netziv to explain why Daniel was placed in the lion’s den.

But once again how can that be? Where can someone seemingly hurt someone beyond what HaShem decreed? There are those who do not find this difficult and place this within the possible understanding that can be explained in the difference the various levels of Hashgacha.

But R Chaim Friedlander ZTL based on what he received from his Rebbe, Rav Dessler explains it differently. (See Emunah VHashgacha 1 page 370.)

He says that when a person tries to harm someone, in general there was some aspect which the one who is harmed has caused the first person to be jealous or upset. Therefore, even though the killer is responsible for his actions, the one who is harmed gave the first person the spiritual ability to harm him. Only because of that can he be killed.

Yosef caused his brothers to be jealous. It is their choice to act on that jealousy. That is their choice. It is their choice to harm Yosef. So, it is their ability to harm him. What Yosef did is not enough to be responsible in HaShem’s eyes. But since he caused a spiritual harm to his brothers, they have the right to harm him for that. And that is still within the realm of HaShem’s rules.

Dovid is saying the same idea. I caused the punishment for Klal Yisroel. If I choose a punishment that seems to be protecting myself, then I will cause jealousy from the nation, and then I can be harmed. But if I choose a punishment that all are equal, then I am still only in the Hands of HaShem, and then I can be protected like everyone else.

But what we learn from here is that a plague is something to teach us a lesson directly from HaShem. There is not meant to be a way to explain it anyway as the hand of man. It is like the Radak said from the plagues of Egypt, it is directly he Hand of HaShem.

It is not my place of custom to pontificate and find reasons, hints, etc. But I can only say that we say this Pasuk all the time, and at least I, never realized the significance.

In the Shaar HaKAvonos of the ARIZ”L it is taught (as brought in many siddurim[6]) that when one falls on their face when saying this Pasuk it is an acceptance of death by Hashem decree. We say the Pasuk of Dovid accepting HaShem’s decree, since it is from the Hand of HaShem. And then the decree can be nullified.

My good friend Rav Yossie Cohen Shlita pointed out the final Radak in Shmuel[7]. Once again, I am just pointing it out. He says, “All those who died during the plague were since they did not await and dsaven for the Bais HaMikdosh. How much are we obligated to do that!”

[1][1][1] ספר שמואל ב פרק כד – (י) וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְדֹוָד חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְעַתָּה יְדֹוָד הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד: (יא) וַיָּקָם דָּוִד בַּבֹּקֶר וּדְבַר יְדֹוָד הָיָה אֶל גָּד הַנָּבִיא חֹזֶה דָוִד לֵאמֹר: (יב) הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר יְדֹוָד שָׁלשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֶם וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ: (יג) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ וְאִם הֱיוֹת שְׁלשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר: (יד) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד יְדֹוָד כִּי רַבִּים רַחֲמָו {רַחֲמָיו} וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה: (טו) וַיִּתֵּן יְדֹוָד דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ:

[2]  רש”י שמואל ב פרק כד פסוק יד – (יד) צר לי מאד – הקטנה שבהם קשה מאד. נפלה נא ביד ה’ – הדבר, ולא החרב והרעב, שגם הוא מסור לעשירים אוצרי פירות. אמר רבי אלכסנדרי: אמר דוד, אם אני בורר לי החרב עכשיו, ישראל אומרים הוא בוטח בגבוריו, שהוא לא ימות והאחרים ימותו, ואם אני בורר הרעב, יאמרו בוטח הוא בעושרו, אברר לי דבר שהכל שוין בו (ראה ילקוט שמעוני רמז קסה):

[3]  רד”ק על שמואל ב פרק כד – (יד) נפלה נא ביד ה’ – זהו הדבר כמו הנה יד ה’ הויה ועוד כי ברעב אע”פ שהוא ביד ה’ יפלו גם כן ביד אדם שילכו למצרים או לשאר ארצות לשבור בר ולחם אבל הדבר אין בו אלא יד השם לבד לפיכך המובן ממלת ביד ה’ הוא הדבר לפיכך בחר הוא בדבר כי הוא ביד ה’ לבד אבל בשנים היה חרפה בגוים בנוסם לפני אויביהם ונגפים לפניהם וכן ברעב כי היו הולכים בארצות הגוים והיו חרפה בהם וכן אומר הכתוב ולא אתן אתכם עוד חרפת רעב בגוים, ובדרש חשב דוד בדעתו ואמר אם בוחר אני רעב עכשיו כל ישראל אומרים מאי איכפת לו לבן ישי על אוצרותיו הוא בוטח וישראל ימותו ברעב ואם בורר אני חרב עכשיו ישראל אומרין מה לו על גבוריו הוא בוטח שהם יצאו למלחמה הם ימותו והוא ינצל אמר יבא דבר שהכל שוין בו, ד”א אם בורר אני רעב עכשיו כל ישראל מוכי רעב בדרכים אם בורר אני חרב עכשיו כל ישראל מוכי חרב בדרכים יבא דבר, וי”א גד רמז לו דע וראה מה אשיב שולחי דבר דבר הוא דבר באותיות:

[4] רמב”ם יד החזקה הלכות תשובה פרק ו –  לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו שנאמר הבה נתחכמה לו נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו לפיכך חזק הקב”ה את לבו

[5][5][5] אור החיים על בראשית פרק לז פסוק כא – (כא) ויצילהו מידם פירוש לפי שהאדם בעל בחירה ורצון ויכול להרוג מי שלא נתחייב מיתה, מה שאין כן חיות רעות לא יפגעו באדם אם לא יתחייב מיתה לשמים, והוא אומרו ויצילהו מידם פירוש מיד הבחירי, ובזה סתר אומרו ונראה מה יהיו חלומותיו וגו’, כי הבחירה תבטל הדבר, ואין ראיה אם יהרגוהו כי שקר דיבר:

[6] שער הכוונות – דרושי נפילת אפים דרוש ב – והנה ענין זה עצמו נעשה ע”י נפילת אפים וזהו מ”ש בזוהר ויקהל דע”ב כי בנ”א מפקיד אדם נפשו באלנ’ דמות’ ומוסר עצמו למיתה וכן אמר בפ’ במדבר. והענין הוא שהנה בחי’ מיתה האמיתית הוא מקום הקלי’ בסוד רגליה יורדות מות וצריך שהאד’ ימסור עצמו למית’ ויכוין להוריד נפשו עד מקום המיתה שהם הקלי’ ולכוין שיוציא משם בכח זכות תפלתו אותם הבירורין אשר שם וזה יהיה ע”י נפשו שהיא מן העשיה

[7][7]  רד”ק על שמואל ב פרק כד פסוק כה – (כה) ויעתר ה’ לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל – וקביל ה’ צלות דיירי ארעא, ובדרש כל האלפים האלה שנפלו בימי דוד לא נפלו אלא ע”י שלא תבעו בית המקדש והרי דברים קל וחומר ומה אם אלו שלא היה בימיהם ולא חרב בימיהם נפלו על שלא תבעו אותו אנו שהיה בימינו וחרב בימינו על אחת כמה וכמה לפיכך התקינו זקנים ונביאים ליטע בפיהם של ישראל להיות מתפללים שלשה פעמים בכל יום השב שכינתך ומלכותך לציון וסדר עבודתך לירושלם אכי”ר סלה