Parshas VaYikra – Chometz, Fruit, and Salt

This week we begin Sefer Toras Cohanim, the Halachos of the Cohanim, with the reading of VaYikra. This year (5778) it is also Shabbos Rosh Chodesh Nissan, and Parshas HaChodesh, which begin another phase of our preparation for Pesach. Therefore, it is correct to discuss the Halachos of Chometz of the Korbanos which appear in this week’s Parsha.

The Pasuk says[1], “No Mincha that you sacrifice to the Lord shall be made [out of anything] leavened. For you shall not bring any leavening or any fruit honey, [as] a fire offering to the Lord; [However,] you shall bring them as a first [fruit] offering to the Lord; nevertheless, they shall not go up on the altar as a pleasing fragrance to the Lord. And you shall salt every one of your Menachos with salt, and you shall not omit the salt of your God’s covenant from [being placed] upon your meal offerings. You shall offer salt on all your sacrifices.”

We find three substances mentioned in these Pesukim, two are forbidden- the Chometz and the fruit derivatives, and one is required – the salt. What is unique about these three? Many Meforshim discuss aspects of this, but most of the discussion is about the Chometz and the salt, and not so much is said about the fruit. In addition, even though it is forbidden to bring Chometz and fruit, each has exceptions. Chometz is permitted in two circumstances. Once, when a Todah is brought; and the other as the Shtei HaLechem which are brought on Shavuos. Fruit is brought as Bikurim. How can we understand these three Mitzvoth which are mentioned together, in a systematic way that also explains the exceptions?

The Da’as Zekeinim M’Ba’alei HaTosfos writes something cryptic that joins all three together[2]. Since every Korban requires salt, and you cannot put salt on Chometz and fruit, you cannot bring Chometz and fruit as a Korban without salt. The Chometz he is referring to is the yeast of the Pasuk that it seems cannot be salted. This would seem to be true in some way gastronomically, but why is it important as a reason for this Mitzvah of the Korbanos?

The Chasam Sofer writes[3] that these three ingredients represent the three Midos that are the root of all incorrect Midos; jealousy, honor, and desire. As the Mishnah writes in Pirkei Avos[4], “Jealousy, honor, and desire uproot a person from this world”. Of these, only jealousy has a good side – Kinas Sofrim[5]; that is the jealousy and competition among scholars. The other two do not have any redeeming feature. (We are following the approach of the Chasam Sofer. There are other sources that view the good sides of these different vices differently.) Salt represents the attribute of jealousy. As Rashi writes here in VaYikra[6], salt comes from the waters of the sea. When HaShem created on the second day of Creation the Rakia which divided between the upper and lower waters, the lower waters which remained in the sea, were jealous. They cried salty tears, and asked, “Why are we separated from HaShem?” So HaShem gave them the merit that their salt is brought on all Korbanos. Their desire to remain connected to HaShem allows them to be on all the Korbanos that are brought to HaShem. This is the ultimate Kinas Sofrim. Chometz, however, as it rises represents arrogance and the desire for honor. And the sweet fruits represent the desire for physical pleasures. These two do not have a redeeming feature.

This could be used to explain the words of the Da’as Zekeinim. We find that jealousy was a component of the first Korbanos mentioned in the Torah. Cain and Able were jealous of each other’s sacrifice, and as a result the death of both resulted. Bringing salt on our Korbanos is to remind us that even if we are envious of another person’s Korban; we are to turn it into Kinas Sofrim, like that between the upper and lower waters, a competition that builds. And it should not be like the competition between Cain and Able which destroys.

All subsequent Korbanos that are brought, we need to be careful that they do not descend into competition and jealousy. So we use salt that represents the ability to use what seems to be a destructive attribute correctly. But there is no means to use the other two attributes correctly, so we cannot bring them. Haughtiness and desire cannot be brought to the service of HaShem. That is what it means metaphorically that they do not accept salt. They cannot be used with all other Korbanos that are brought before HaShem. They must remain outside the Bais HaMikdosh.

When we do bring the fruit and the Chometz, it is in a manner where we show that these bad attributes have been overcome.

Fruit is brought either as Bikurim, or when the grapes are made into wine and then brought as Nesachim – poured on the Mizbeach. Fruit represents desire that is uncontrolled. The Chinuch[7] and others who explain the reasons for the Mitzvoth write, that the Bikurim represent the ability to control desire. When a farmer sees his first fruits, the result of his labors, and restrains himself and does not eat from those choice fruits, but instead brings it to the Bais HaMikdosh; that is the opposite of Ta’avah and then it can be brought to HaShem.

The other time is the Nesachim of wine poured on the Mizbeach. The wine then descends through the funnels on the Mizbeach and descends into the Shittin. These are a channel which descends to the bowels of the earth. The Gemarra in Sukkah teaches[8] that when Dovid began to prepare for the construction of the Bais HaMikdosh, he opened these Shittin. The waters then begin to rise up and threaten to wash over the world. Those are the lower waters that are crying that they want to be before HaShem[9].  The rising waters are the same concept, and come from the same place as the salt being put on the Korbanos. So if so, why can the wine be poured? You have to explain that there is a difference between putting salt on the Korban, which does not work for fruits; and bringing the wine itself down into the place of the lower waters, which does. Therefore, Nesachim can be brought.

Chometz represents the attribute of haughtiness, just as Chometz puffs itself with air so too the Ba’al Ga’avah expands himself. The Shtei HaLechem cannot cause one to be haughty, since they are a Korban of the Tzibur, the entire community. The entire Klal Yisroel cannot be accused of Ga’avah. The other time Chometz is brought is in the Korban Todah. The Todah is brought when a person is thankful to HaShem for a particular good that was done for him. (In general it is understood that it is brought for the four reasons mentioned in Tehilim Perek one hundred and seven. But whether it is only for those four reasons or any reason to be thankful, is something discussed in the Acharonim[10].) The idea to accept that someone does good for you, and if not for them you would be helpless, is the opposite of haughtiness. To bring Chometz in such a situation is actually showing that you are not the master of your own destiny, but accept that it comes from HaShem.

I once heard in a Mussar Chabura from Rav Meir Chodosh ZT”L, the last Talmid of the Alter of Slobodka, the following idea[11]. We learn that Avrohom, Moshe and Aharon, and David are the epitome of humility[12]. Avrohom says he is like ashes and dirt; Moshe like nothing, and Dovid like an insect. Why, he asked, is each one that particular level of humility? He explained: Avrohom could have been burnt by Nimrod if not for HaShem’s intervention, so he understood he was no better than ashes if not for HaShem. Moshe could have been burnt to nothingness by the angels when he went to receive the Torah, if not for HaShem’s intervention. And Dovid would have been killed by Shaul if not that HaShem sent the spider. One who brings a Todah and recognizes the hand of HaShem in his life, can utilize the same concept to remain humble even as he brings Chometz. He is acknowledging the Hand of HaShem in his life, and that with all his accomplishments, if not for HaShem, he would be nothing.

Therefore, the three ingredients mentioned here are all relevant to the basic idea of Korbanos, when used in the correct way.

[1]  ויקרא פרק ב – (יא) כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַידֹוָד לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַידֹוָד: (יב) קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַידֹוָד וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ: (יג) וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח:

[2]  דעת זקנים מבעלי התוספות על ויקרא פרק ב – (יא) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו – לפי שאמר הקב”ה על כל קרבנך תקריב מלח והללו אין מקבלין מלח:

[3]  חתם סופר על ויקרא פרק ב פסוק יא – כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו’, וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, כי הקנאה והתאוה והכבוד שלשתן גרועים מאוד אך הקנאה יש לה מקום כי קנאת סופרים תרבה חכמה וקנאה ביראת ה’ ואמר שהע”ה כל כשרון המעשה הוא קנאת איש מרעהו, וע”כ כל שאור הרומז לגאוה וכבוד וכל דבש הרומז לתאוה לא תקריבו ממנו כלל אפי’ אפס קצהו, אך על כל קרבנך תקריב מלח, כי הוא קנאת מים התחתונים שנתקנאו במים העליונים לעלות למעלה ע”כ על כל קרבנך תקריב מלח כי כל כשרון המעשה הוא קנאת איש מרעהו והוא לטובה. [תקי”ף]:

[4]  אבות פרק ד – (כא) רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:

[5]  בבא בתרא כ”א: – קנאת סופרים תרבה חכמה

[6]  רש”י על ויקרא פרק ב – (יג) מלח ברית – שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח וניסוך המים בחג:

[7]  ספר החינוך – מצוה קיז – ובענין הרחקת הדבש נאמר אל הילדים רכים כדי לייסרם, שהוא סיבה לדמיון שימעט האדם מלרדוף אחר המאכלים המתוקים לחכו כמנהג הזוללים והסובאים ימשכו לעולם אחר כל מתוק, ולא יתן לבו כי אם אל המאכלים המועילים לגופו וצריכים למחייתו ושומרים בריאות איבריו. ולזה ראוי לכל בעל שכל לכוין במזונו ושתייתו, לא לכוונת הנאת מישוש הגרון. ולו חכמו בני אדם ישכילו זאת, כי כל עניין חוש המישוש חרפה היא להם, כל שכן שאין ראוי להם לכוין אליו ולהנות בו, רק הצריך אל הטבע בהכרח. ומאנשי ההכמה כתבו חוש המישוש אשר הוא חרפה לנו:

[8]  סוכה דף נג/א –  אמר רבי יוחנן בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעי למשטפא עלמא אמר דוד חמש עשרה מעלות והורידן אי הכי חמש עשרה מעלות יורדות מיבעי ליה אמר ליה הואיל ואדכרתן (מלתא) הכי אתמר בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא אמר דוד מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח ליכא דקאמר ליה מידי אמר דוד כל דידע למימר ואינו אומר יחנק בגרונו נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה אמר ליה שרי כתב שם אחספא ושדי לתהומא ונחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי כי חזי דנחית טובא אמר כמה דמידלי טפי מירטב עלמא אמר חמש עשרה מעלות ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי ואוקמיה באלפי גרמידי

סוכה דף מט/א – אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שיתין מששת ימי בראשית נבראו שנאמר חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן חמוקי ירכיך אלו השיתין כמו חלאים שמחוללין ויורדין עד התהום מעשה ידי אמן זו מעשה ידי אומנותו של הקדוש ברוך הוא תנא דבי רבי ישמעאל בראשית אל תיקרי בראשית אלא ברא שית תניא רבי יוסי אומר שיתין מחוללין ויורדין עד תהום שנאמר אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו כרם היה לידידי בקרן בן שמן ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו ויטעהו שורק זה בית המקדש ויבן מגדל בתוכו זה מזבח וגם יקב חצב בו אלו השיתין תניא אמר רבי אלעזר בר צדוק לול קטן היה בין כבש למזבח במערבו של כבש ואחת לשבעים שנה פרחי כהונה יורדין לשם ומלקטין משם יין קרוש שדומה לעיגולי דבילה ובאין ושורפין אותו בקדושה שנאמר בקדש הסך נסך שכר לה’

[9]  כתבי הגרמ”מ משקלוב – ליקוטים – דף שנו – אבל המי”ם התחתונים נקראו המים הזדונים, והמים של פושעי ישראל הם עוברי בעמק הבכא [תהלים פד], כי מים תחתונים בכים [עי’ ב”ר פ”ה ד], והן בכי”ם, כמעין של שיתין [עי’ עירובין יט.]

[10]  רש”ש על מנחות דף פ/ב – בא”ד אבל חטאת כו’ שאין דרך של ב”א להרבות בחטאת. לכאורה טפי הל”ל שאין חטאת באה נדבה. ואולי משום דגם תודה אינה באה בנדבה רק אם אירע לו אחד מהד’ דברים שצריכין להודות עליהם (זה ל”מ מפורש כעת ולכאורה מספ”ב דחולין לא משמע כן. ויש לדחות ועי’ ברמב”ם פ”ט מהל’ מעה”ק הל’ ה) אולם אחר שאירע לו יכול לנדור או לנדוב.

[11]  הדברים נמצאים במאמריו אור חדש עמוד ע”ד.

אברהם אבינו אמר על עצמו ואנכי עפר ואפר ואילו משה ואהרן אמרו על עצמם ונחנו מה וזו מדרגת ענוה נשגבה עוד יותר

לכאורה תמוה הדבר מדוע לא אמר גם אברהם שהוא בגדר מה וכי כה גדול המרחק מגדר עפר ואפר לגדר מה אכן לא על מימדי מידת ההתבטלות והענוה שזכו לה הם באים להכריז הם אך מציינים את מציאותם וכבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלאכים ואפר על ידי נמרוד לולי רחמיך אשר עמדו לי אברהם אבינו נלחם בארבעה מלכים שניצחו את החמשה כדי להציל מידם את לוט בן אחיו ובמה נלחם בהם רבי יהודה אמר אברהם היה משליך עליהם עפר והוא נעשה חרבות קש ונעשה חיצים ורבי נחמיה אמר הן היו משליכים חרבות על אברהם ונעשין עפר חיצים והן נעשין קש ומאז רואה עצמו אברהם אבינו מציאות של עפר חי ומהלך בחסדי השם וברחמיו הרבים עוד כאשר כתת אברהם את צלמי אביו קבל עליו אביו בפני נמרוד והלה השליכו לכבשן האש והיה ראוי להיות שם אפר ואך בחסדי השם וברחמיו הרבים הרי הוא אפר חי ומהלך

אברהם אבינו לא בא להגדיר את מדרגת המין האנושי שכן האדם נברא בצלמנו כדמותנו”ף יציר כפיו של הקב”ה בן אדם אבל בעצמו מצא אברהם אבינו שאין הוא עוד ככל האדם במהלך הטבעי של הבריאה אין מנצחים במלחמה על ידי עפר והנכנס לכבשן האש הופך להיות אפר אנו רואים מופת בהצלחתו של אברהם אבינו במלחמה וביציאתו חי מכבשן האש אולם אברהם אבינו מרגיש עצמו מעתה נחות מכולם כולם חיים בעולמם כפי שבראם הקב”ה ואילו הוא חי שלא כדרך הטבע הוא מת עפר ואפר אך מהלך וחי ביסדי השי”ת.

משה רבנו עלה למרום ונפגש עם המלאכים אשר אמרו לפני הקב”ה מה לילוד אשה בינינו ובקשו לשרפו בהבל פיהם והקב”ה אמר לו אחוז בכסא כבודי מעתה הרגיש משה שאין הוא חי עוד במהלך הטבעי של הבריאה ככל אדם שכן אין קיום לילוד אשה בין מלאכי השרת ואף אהרן אולי משום שנכנס לקדש הקדשים על כן אמרו ונחנו מה

[12]  מדרש תהלים מזמור כב – ואנכי תולעת ולא איש. מה התולעת הזאת אין לה אלא פיה, כך ישראל אין להם אלא פיהם. כך הקדוש ברוך הוא נותן גדולה לצדיקים והם ממעטים עצמם. אברהם אמר, (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר. משה ואהרן אמרו, (שמות טז, ז) ונחנו מה. דוד אמר, (תהלים כב, ז) ואנכי תולעת ולא איש