chiddush logo

The איסור of ניבול פה

Written by Rabbi Rudman, 25/11/2018

 In this week’s Parsha we learn of the sojourn of Yosef in the of Potiphar. As he finds favor in the eyes of Potiphar, he is placed in charge of all the matters of the home save one. This is described in the Torah[1] as “aside from the bread that he is eating.” Rashi brings a Midrash[2] that this a ‘clean language’ for the relationship between Potiphar and his wife. This delicacy of language is something which appears throughout the Torah. Since this is a very relevant topic in our days I would like to discuss the idea of correct language in Halacha and Hashkafa.

Coarseness of speech and vulgarity have become a sign of our era. Words and connotations that were once not spoken in public have become part of the discourse in the public arena. As Torah Jews we are obligated to distance ourselves from this degradation. But since it has become so common, we need to understand the Torah viewpoint on it, and the damage it causes; in order to reach that distance. To begin to understand this we need to understand the different categories of vulgarity, and then which Halachos are relevant to those types of incorrect and forbidden speech.

There actually is an academic study of this kind of speech and it is divided into four categories. “They (i.e. profanities) are generally inspired by taboo-ridden domains: procreation, bodily functions, religion (“hell”), and words describing other groups of people (the n-word)” [3].

In Halacha there are two areas; one is cursing, and the other vulgarity. In the words of the Torah, the first is קללה and the second is ניבול פה. In the system described above, the first two are ניבול פה, the third is in the realm of קללה, and the fourth is usually אונאת דברים which is outside our discussion. The two Halachic areas are defined differently, have different sources in the Torah and different Halachos, which we will try to clarify.

)There is a well-known Gemarra at the beginning of Pesachim[4] which also discusses this, but I think that is a different concept. There the Gemarra says’ “That the Torah wrote extra letters to not write Tameh, but instead ‘that which is not Tahor”. This is not Nivul Peh, but a greater level of delicacy of speech, even in discussing Torah. In the Sefer Orach Meisharim – A Shulchan Aruch for Midos, he describes it as such.)

Cursing is to speak ill and wish for bad things to happen to the person you are cursing. The source in the Torah is לא תקלל חרש . This does not only refer to a deaf person, but comes to teach us that if one cannot curse someone who cannot hear, for sure someone who can hear and will be hurt by the words cannot be cursed[5]. This is a לאו, and is codified as such in the Shulchan Aruch in Choshen Mishpat Siman twenty-seven[6]. This type of cursing can be just in general, “May bad things happen to you”; or more severely to use the name of HaShem to desire those bad things to happen. Both of these are a לאו. The first type which is without the name of HaShem is a לאו. The second type, which is to use the name of HaShem in the curse brings the prohibition to a whole different level, and one is liable to Malkus.

But there is a basic problem in this prohibition. Why are we so concerned about words? As children we are taught that ‘names can never harm me’, so why is this forbidden? We find in the Sefarim that deal with Ta’amei HaMitzvoth two approaches.

The Sefer HaChinuch writes[7], that even though we cannot understand how curses cause bad results, but since people are concerned by being cursed, just as we must be careful to not harm though actions, so too we must be careful about our words. He then adds, that since the power of speech is the highest power in a human, it can affect the world around a person just as our physical actions can affect the world. And the greater the Nefesh of the person cursing, the more damage it can do.

Based on the Chinuch, we learn that cursing someone is part of the the category of damagers, and is forbidden because of the harm it causes; whether actual or even just perceived in the mind of the person cursed.

The Rambam takes a different approach[8], and says that the cursing is forbidden because of how it affects the curser. The Torah wants to educate us to not take revenge and allow the actions of others to affect us. When one is angry, there are times they are moved to take physical revenge. But even to yell and scream in an exaggerated way, and to make even empty threats, assuages the desire for revenge. And since revenge is an incorrect response even just making empty threats, the Torah desires to teach us to not even allow ourselves to fall into that type of behavior. Therefore, the Torah writes to not even curse one who is deaf. That is the greatest example of cursing that only is for the cursor, and even that is forbidden.

The second issue is vulgarity, which are the first two areas described above in the quote, and what the Torah calls ניבול פה. The Gemarra in Shabbat[9] discusses the depth of this sin at length, and it is worth bringing to see how severe it is.

Due to the sin of vulgar speech, troubles abound, and harsh decrees are renewed, and the youth among the enemies of Israel, a euphemistic reference to Israel, die, and orphans and widows cry out for help and are not answered, as it is stated: “Therefore the Lord shall have no joy in their young men, neither shall He have compassion on their fatherless and widows; for everyone is ungodly and an evildoer, and every mouth speaks wantonness. For all this His anger is not turned away, but His hand is stretched out still” (Isaiah 9:16). The Gemara explains: What is the meaning of the phrase: But His hand is stretched out still? Rabbi Ḥanan bar Rava said: Everybody knows why the bride enters the wedding canopy. There is no secret revealed. Nevertheless, anyone who speaks vulgarly about it, even if they, on High, sealed for him a decree of seventy years of good fortune, they will reverse it to bad fortune because of this sin. And Rabba bar Sheila said that Rav Ḥisda said: Anyone who speaks vulgarly, they deepen Gehenna for him, as it is stated: “The mouth that speaks perversity is a deep pit: he that is abhorred of the Lord shall fall therein” (Proverbs 22:14), i.e., Gehenna is deepened for one who speaks vulgarly. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Even one who hears vulgar speech and is silent is punished, as it is stated: “He that is abhorred of the Lord shall fall therein,” even if he himself does not speak at all.

Given the severity, I would like to present an approach in understanding this which is based on the Rambam’s concept of [10]לשון הקודש.

The Rambam writes that the reason Hebrew of the Torah is called לשון הקודש is because there do not exist words for the baser functions of a human. The Ramban disagrees, but I would like to present a way to understand according to the Rambam.

HaShem created the world using [11]לשון הקודש. Each one of the creations was created by HaShem uttering its name in לשון הקודש. That name encompassed all of the aspects of that creation. HaShem’s speech is action – ברוך אומר ועושה – and through this speech all was created. When Adam was created before the sin, every bodily function was normal and even holy. Just as one is not embarrassed to breathe in public, Adam and Chavah were unclothed and not embarrassed[12]. Further, all of the excretions from the digestive system did not exist. There was no waste since all of the world was complete, and there were no extra or bad parts to excrete. The food of the world was like the Manna that had no waste. When Adam and Chavah sinned this changed. They brought the ‘bad’ that till then had only existed in the small cornered off part of the world ‘The Tree of good and evil ’, and made it a part of themselves. As a result, death was brought into the world.

Adam sinned in two ways. First was in the process of procreation. As a result, the uncovering of the parts of the body connected to the physical process of procreation became a source of embarrassment, as a direct result of the sin. Now the process of procreation is not perfect. For Adam and Chavah, their every act of procreation created a child, but now there was waste, not every act creates a child, nor does every potential life in a woman’s body reach life. That non-actualized life is actually a miniature death. It is a potential life that does not reach fruition.

Secondly he sinned through eating, and brought the concept of waste products from eating into the world. The Halacha is that when uttering the Name of HaShem or other words of Torah and Tefilah, one must distance themselves from human waste products. That is since those wastes are only a result of the sin, Holiness cannot abide them, and must be distanced from them. Those objects are unclean because of the sin.

The Gemarra teaches us[13] that after the sin, Adam did not speak לשון הקודש but Aramaic. This is a language that is similar to Hebrew, but mixed and confused. It is the perfect language for a world of confusion.

We find that the words of cursing that are used reflect those two aspects of the world. They either are vulgarities of the digestive process or of the reproductive process. That is since the sin, those are the places of embarrassment. Just as in their appearance after the sin the exposure of those parts of the body brought Adam and Chavah embarrassment, so too in speech the exposure those parts of speech are an embarrassment.  In the לשון הקודש  prior to the sin, the words for those actions were קודש just as the body parts and the actions did not need to be covered. Only now, since they are affected by the sin we need to realize the impurity in them and treat them accordingly.

That is why the Gemarra in Shabbat says[14], “All know why a bride enters the Chupah, but whoever sullies his mouth and says it, even if he was decreed for seventy years of good will be changed to bad.” Really procreation is the purpose of the world, the world was created to reproduce, but now we cannot say it. Yakov is who is described as the form of Adam before the sin, can say it. Yakov says, “Give me my wife so I can come to her.” Yakov is pure enough to say it. But we are in the grips of the sin and cannot.

The word of ניבול פה is connected to the word נבלה – a dead body that is impure and cannot be eaten. Death and impurity did not exist before the sin, such a state is the result of the sin. One who speaks about such things is making their speech dead.

That idea can be taken further. When HaShem created man, the final step that is called Nishmas Chaim, the Neshama of life, which was speech[15]. The Targum translates that phrase[16] ‘the spirit of speech’. And as Chazal write, HaShem breathed into man from Himself. When one speaks about the matters that are a result of the sin which brought death to the world, they are making their mouth a dead body- the opposite of the life that HaShem gave.

The Maharal in explaining the Gemarra in Shabbas[17] and in Kesuvos[18], writes the following ideas. (See also נתיב הצניעות פרק ד.) One can also speak words of heresy, why is vulgarity so severe? All other sins of speech, the speech hurts someone, or comes to express a sin that a person is doing with another aspect of himself. Vulgarity can even be if no one hears you, it is the expression of degradation in the highest realm of what a person is. As the Chazal says, even if it is something that is well known, but degrading the highest aspect of a person, their speech, causes this result. That is the result of vulgarity. We take what is the highest part of the person, and once again connect it to the sin of Adam. Instead of having the shame of the result of the sin, and acting accordingly, we flaunt the sin. True Teshuva is when one has regret for the sin. Only when the world has regret for the sin, and does not publically expose it, can Teshuva for the sin of Adam come.

[1]  בראשית פרק לט – (ו) וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה:

[2]  רש”י על בראשית פרק לט פסוק ו – כי אם הלחם – היא אשתו אלא שדבר בלשון נקיה:


[4]  פסחים דף ג/א  – דאמר רבי יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה רב פפא אמר תשע שנאמר כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה רבינא אמר עשר וי”ו דטהור רב אחא בר יעקב אמר שש עשרה שנאמר כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור תניא דבי רבי ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון נקיה שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב ואומר ותבחר לשון ערומים ואומר ודעת שפתי ברור מללו

[5]  רש”י תמורה ו. – לא תקלל חרש – ומרבינן מיניה בסנהדרין (דף סו) כל שהוא בעמך:

[6]  שו”ע חושן משפט – סימן כז – (א) המקלל אחד מישראל (ואפילו מקלל עצמו) (טור), בשם או בכינוי או באחד מהשמות שקורים הגוים להקב”ה, אם היה בעדים והתראה, לוקה אחת, משום לא תקלל חרש (ויקרא יט, יד) ואם היה דיין, לוקה עוד אחרת משום אלהים לא תקלל (שמות כב, כז). וארור הוי לשון קללה:

(ב) אם לא היתה שם התראה, או שקלל בלא שם ובלא כינוי, או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים כגון שאמר: אל יהי פלוני ברוך לה’, אינו לוקה. (וה”ה המקלל את המת, פטור) (טור), אבל איסורא מיהא איכא.

[7]  ספר החינוך – מצוה רלא – אף על פי שאין בנו כח לדעת באי זה ענין תנוח הקללה במקולל ואי זה כח בדבור להביאה n, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער. ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות, נאמר כי משרשי המצוה, שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתינו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה. וכעין ענין זה אמרו זכרונם לברכה [מועד קטן י”ח ע”א] ברית כרותה לשפתים, כלומר שיש כח בדברי פי אדם:

ואפשר לנו לומר לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב [בראשית ב’, ז’] ויפח באפיו נשמת חיים, ותרגם אונקלוס לרוח ממללא, נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע. ואפשר לומר עוד, כי הענין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שקילל:

[8]  ספר המצות להרמב”ם – מצות לא תעשה – מצוה שיז – ושמע ממני ענין אמרו חרש מה הוא וזה כי הנפש כשהתנועעה לנקום מהמזיק לפי צורת ההיזק הקיימת בדמיון הנה לא תסור מהיות מתנועעת עד שתגמול למזיק לפי צורת ההיזק הרשומה בדמיון וכאשר שלמה לו גמול תנוח אותה התנועה ונעדרה אותה הצורה מן הדמיון ופעמים תשלמנו גמול בקללה ובחרופין לבד ותנוח בדעתו בשיעור מה שהגיע למזיק מן ההיזק באותן המאמרים והחרוף ופעמים יהיה הענין יותר קשה ולא תנוח אותה התנועה עד שתאבדהו כל ממונו ואז תנוח בדעתה שיעור מה שהגיע לו מכאב לאבוד ממונו ופעמים יהיה הענין יותר קשה ולא תנוח עד שתנקום ממנו בגופו במיני ההכאות וחסרון האיברים ופעמים יהיה הענין יותר קשה ולא תנוח התנועה ההיא עד שתקח נפש המזיק ותסלקו מן המציאות וזה הוא התכלית ופעמים תהיה תנועת הנפש קטנה לבקשת עונש המזיק וזה לקטנות עונו עד שתנוח התנועה ההיא בצעקות וגזמו עליו וקללו אותו ואף על פי שלא ישמע אותו ולא יהיה במעמד ההוא וזה מפורסם מפועל בעלי החמה והכעס שהם תנוח נפשם בזה השיעור מהחטאים הקלים מאד ואף על פי שיהיה החוטא בלתי יודע בכעסם וגידופיהם בלתי שומע ואולם היה עולה במחשבתנו כי תכלית מה שנאסר לנו קללת איש מישראל כשיהיה שומע אותה למלה שישיגהו מן הצער והכאב אבל קללת החרש אחר שלא ישמע ולא יכאב בו שלא יהיה בזה חטא הנה הודיענו שהוא אסור והזהיר ממנו כי התורה לא הקפידה בענין המקולל לבד אבל הקפידה בענין המקלל גם כן שהזהירה שלא יניע נפשו אל הנקמה ולא ירגילה לכעוס

[9]  שבת דף לג/א – בעון נבלות פה צרות רבות וגזירות קשות מתחדשות ובחורי שונאי ישראל מתים יתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין שנאמר על כן על בחוריו לא ישמח ה’ ואת יתומיו (ואלמנותיו) [ואת אלמנותיו] לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה מאי ועוד ידו נטויה אמר רבי חנן בר רבא הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה אלא כל המנבל פיו אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכין עליו לרעה אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם שנאמר שוחה עמוקה פי זרות רב נחמן בר יצחק אמר אף שומע ושותק שנאמר זעום ה’ יפול שם

[11]  ילקוט שמעוני בראשית – פרק ב – רמז כד – לזאת יקרא אשה כי מאיש מכאן שניתנה תורה בלשון הקדש כשם שנתנה בלשון הקדש כך נברא העולם בלשון הקדש.

[12]  בראשית פרק ב – (כה) וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ:

[13]  סנהדרין דף לח/ב – ואמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון בלשון ארמי ספר שנאמר ולי מה יקרו רעיך אל

[14]  שבת דף לג/א – אמר רבי חנן בר רבא הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה אלא כל המנבל פיו אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכין עליו לרעה

[15]  בראשית פרק ב – (ז) וַיִּיצֶר יְדֹוָד אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:

[16]  תרגום אונקלוס על בראשית פרק ב – (ז) וברא יי אלהים ית אדם עפרא מן אדמתא ונפח באנפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא:

[17]  ספר חדושי אגדות חלק ראשון עמוד כה – מסכת שבת – (שם). בעון נבלות הפה צרות רבות וכו’:- אמר רב חסדא כל המנבל וכו’. פירוש, כבר אמרנו כי החטא נבול פה הוא שחוטא בדבר אשר הוא צורת האדם, במה שהאדם חי מדבר והוא מנבל פה אשר נחשב צורת האדם. ואף אם הוא חוטא בדבורו והוא מחרף ומגדף אין חהטא ההוא מיוחד לפה [כי הוא כפירה]. אבל נבול פה חטא הזה מיוחד לפה שאינו עושה דבר רק שמוציא דברי נבלה. ואם הוא מחרף ומגדף החטא הזה שהוא כופר בעיקר וכיוצא בזה. אבל חטא זה נקרא נבול פה שמנבל את פיו והוא חוטא בצורת האדם בלבד שהוא הפה. ולכך [אמר לפני זה] שבשביל חטא [נבול פה צרות] רבות וגזירות מתחדשות, כל זה בשביל שחוטא בצורה שהוא כל האדם, ומפני שהוא כל האדם כי האדם [י מדבר] שכן תרגום אונקלס (בראשית ב’) ויהי האדם לנפש חיה [והוה] אנשא לרוח [ממללא], הנה כל האדם במה שהוא אדם שהוא [חי] מדבר, ולפיכך אמר בכאן שצרות רבות מתחדשות בשביל חטא זה, [כי כך ראוי לחטא הזה שהוא בצורה כי אל הצורה נמשך הכל]:

[18]  ספר חדושי אגדות חלק ראשון עמוד קנ – מסכת כתובות – הכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה וכו’. קשה למה הוצרך לזה מה שאמר הכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה, והלא לא נרמז בקרא שום דבר מהא דקאמר הכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה. ויראה לומר, דמה שאמר הכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה, בא לאשמועי’ טעם לדבר זה שאמר אפי’ נגזר עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה, וקאמר שאין נבול פה שעושה דבר לחבירו שאם היה מוציא דבר גנאי שהיה גנאי לאחר לא היה החטא מפני הדבור כמו שמשמע לשון נבול פה, אבל עכשיו שדבר זה הכל יודעים שכלה [למה] נכנסה לחופה ולכך אין הדבר גנאי לחבירו, רק החטא הוא מפני הדבור עצמו, ואפשר שאפי’ אם היה מוציא דבר נבלה בינו ובין עצמו היה חטא, דלא דמי ללשון הרע שהוא מדבר רע לאחר ואין עיקר החטא מצד הדבור רק מצד הרע שהוא עושה בדבור, אבל זה הוא מצד הדבור בלבד, ולפיכך אם מנבל פיו אפי’ בינו לבינו נקרא ג”כ נבול כמו מי שהולך בגלוי ערוה אפי’ שלא לפני אדם נקרא גלוי ערוה, ולכך אפי’ אם אין שומע אדם הוא איסור. וכבר ידענו כי הדבור הוא קשה כמו דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות (בראשית מ”ב), ומכח קושי החטא הזה אפי’ נגזר עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה, שכ”כ הגזרה קשה כאשר הוא חוטא בנבול פה שהוא מנבל הדבור:

To dedicate this Chiddush (Free!) Leiluy Nishmas,Refuah Sheleimah, Hatzlacha, click here
Agree? Disagree? Want to add anything? Comment on the chiddush!
Discussions - Answers and Comments (0)
This chiddush has not been commented on yet