As Moshe Rabbeinu continues his soliloquy to Klal Yisrael in Sefer Devarim, more Halachos are introduced that emphasize the transition from the Midbar to Eretz Yisroel. One of the more dramatic differences concerns the consumption of meat. As the Pasuk says, “When HaShem your God shall enlarge your border, as He has promised you, and you shall say: ‘I will eat meat’, because your soul desires to eat meat; you may eat meat, after all the desire of your soul. If the place which HaShem your God shall choose to put His name there be too far from you, then you shall slaughter from your cattle and your sheep, which HaShem has given you, as I have commanded you, and you shall eat within your gates, after all the desire of your soul. As the gazelle and as the dear are eaten, so you shall eat from them; the unclean and the clean may eat from them alike.”

The Sifri[1] and the Gemarra[2]  bring a disagreement between Rabbi Akiva and Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva learns that these Pesukim are just coming to teach us the Halachos of Shechita. But Rabbi Yishmael says that these Pesukim introduce a radical change in the consumption of meat. Rashi here[3] bring the opinion of Rabbi Eliezer, without mentioning Rabbi Akiva. Rabbi Yishmael’s opinion is that till now, all consumption of meat was only as a Korban Shelomim in the Mishkan.  Only when we enter Eretz Yisroel, and we are distant from the Mishkan, is non-Korban meat permitted.

According to Rabbi Yishmael, is this change simply a function of being distant physically from the Bais HaMikdosh , or is there some deeper significance to this change?

In addition, there is another Gemarra, that discusses the consumption of meat, based on these Pesukim. The Gemarra in Chulin writes[4] that one should only eat meat when one desires, and not as the main food that is eaten. The Gemarra then teaches that as the generations descended, there was a need for more meat, till finally is says that one should even borrow money to be able to have meat.

How are we to understand this change?

Furthermore, if we go back to Adam and Noach, we see that the consumption of meat underwent drastic changes throughout the history of the world. How do we understand this process?

The Kli Yakar explains this Pesukim in the following manner[5]. When a person is distant from the Bais HaMikdosh the source of Kedushah, then their desires will begin to overwhelm them, to the point that will not be embarrassed to declare out loud their desire to fulfill them. Therefore, HaShem does not command us to nullify this desire, but to control it. That is why, the commandment written to eat them like the undomesticated animals. Eating wild deer, is not an everyday occurrence due to the difficulty of trapping it, so too one should eat even domesticated animals with the same restraint. This is why Yitzchok commanded Eisav to trap wild animals to feed him. It was a lesson to not fall into the trap of constantly eating meat.

This explanation is similar to the idea of a Yefas Toar. There also, HaShem realized the overwhelming Nisayon that one could be placed in, and HaShem allowed that seeming Aveira. This is because HaShem does no put us in a Nisayon that we cannot withstand, and if we are in such a situation, then HaShem will allow the prohibition. Obviously, this is only something that is written in the Torah, not a decision we can each make for ourselves. [Based on R’ Chatzkel Abramsky ZT”L.]

But Shem MiShmuel takes a slightly different approach[6]. In Acharei Mos the Pasuk seems to prohibit eating meat that was not brought as Korban[7]. The Pasuk begins with the introduction, “Zeh HaDavar”. This is the level of Nevuah of Moshe Rabbeinu, and the Gur Aryeh writes that this is only appropriate for Mitzvoth that are eternal. According to Rabbi Akiva, these Pesukim are relevant forever. But according to Rabbi Yishmael who learns the Pesukim are referring to eating only in the Midbar, why does it begin with Zeh Hadavar?

He answers, that the Jews in the Midbar were on a uniquely high level, they were all like Cohanim. (Possibly this because HaShem called them ‘a nation of Cohanim’, at Matan Torah. Even though they sinned, that level still remains.) And just a Cohen’s animal can eat Terumah, even though it has no Kedusha; so too all the animals of Klal Yisroel in the desert had the Kedusha of their owners. Therefore, they had to brought as a Korban, and could not be consumed outside the Mishkan. But when we entered Eretz Yisroel, and were distant from the Bais HaMikdosh, the Kedushah was lessened, and our animals became Chulin, and could be eaten outside the Mishkan. But still as the Kli Yalar writes, this is a danger and needs all the warnings that the Torah writes.

R’ Tzadok discusses this idea in two places; once in this Parsha[8], and once in a discussion of “Amalah shel Torah”, the exertion in Torah[9].

R’ Tzadok ties this back to Adam and Noach. He says, that HaShem did not give Adam the Nisayon of eating meat. Since meat is much more physical than fruit, if Adam would have sinned in the eating of meat, there would have been a fall that would have been no way to recover from. Further, there it sees there were no animals in Gan Eden that he could eat. Therefore, he did not eat meat. But Noach began to rectify the sin of Adam. Therefore, after the Mabul where he had saved all the animals, there was not as great a danger as eating meat. And when Klal Yisrael received the Torah, after forty years of eating Manna, and the complete involvement in studying Torah, then they could eat meat even not as Korbanos when they entered Eretz Yisroel. But still it required the warnings of the Kli Yakar.

And that is the understanding of the second Gemarra in Chulin. The meat is to be used to serve Hashem. A Talmid Chochom can eat meat whenever he needs the strength to learn and delve into the Torah. But even those who do not study Torah, the Gemarra says can eat meat every Shabbos. That is because Shabbos is like a Talmid Chochom, and a Talmid Chochom is always connected to Shabbos. The meat always has the Kedusha of Shabbos.

And that is why the Gemarra ends that a Talmid Chochom who needs meat, can even borrow money to eat it. Just as on Shabbos the Halacha is that one can borrow money for Shabbos, so too a Talmid Chochom who uses the meat to be able to delve into the Torah, can borrow money. This seems to be clear in the Gemarra where we learn what is outside the calculations of the yearly Parnasa. There are two things; the Seudah of Shabbas, and the payment of teaching Torah to one’s children. Those are on a different level. That is not money spent on physical desires, but to serve HaShem.

In addition, the Gemarra says that if one wants to bring wine to the Mizbeach, one should bring the wine to a Talmid Chochom. The Chasam Sofer says[10],not only wine but any food is like a Korban. So the Gemarra which says that a Talmid Chochom can eat meat of Chulin, it is actually a different level of Korban. Eaten correctly all meat is a Korban.

When one uses the gifts of this world, even far away from the source of Kedusha of the Bais HaMikdosh, if it done correctly, it as if it is a Korban, and can bring us closer to HaShem.

[1] ספרי פרשת ראה פיסקא כג –  ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר. חולין טז ר’ שמעון אומר מגיד שבשר תאוה נאסר להם לישראל במדבר ומשבא לארץ התירו להם. שם יז ר’ עקיבא אומר לא בא הכתוב ללמד אלא מצוות האמורות כאן. שם פד רבי אלעזר בן עזריה אומר לא בא הכתוב ללמד אלא דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון.

[2] חולין דף טז/ב – דתניא כי ירחיב ה’ אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר וגו’ ר’ ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה שבתחלה נאסר להם בשר תאוה משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה ועכשיו שגלו יכול יחזרו לאיסורן הראשון לכך שנינו לעולם שוחטין …רבי עקיבא היא דתניא כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה’ אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך ר’ עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה שבתחלה הותר להן בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה ועכשיו שגלו יכול יחזרו להתירן הראשון לכך שנינו לעולם שוחטין:

[3] רש”י על דברים פרק יב פסוק כ –  בכל אות נפשך וגו’ – אבל במדבר נאסר להם בשר חולין אא”כ מקדישה ומקריבה שלמים:

[4] חולין דף פד/א – תנו רבנן כי ירחיב ה’ אלהיך את גבולך למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון יכול יקח אדם מן השוק ויאכל ת”ל וזבחת מבקרך ומצאנך יכול יזבח כל בקרו ויאכל כל צאנו ויאכל ת”ל מבקרך ולא כל בקרך מצאנך ולא כל צאנך מכאן אמר רבי אלעזר בן עזריה מי שיש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק עשרה מנה יקח לפסו ליטרא דגים חמשים מנה יקח לפסו ליטרא בשר מאה מנה ישפתו לו קדרה בכל יום ואינך אימת מערב שבת לערב שבת אמר רב צריכין אנו לחוש לדברי זקן אמר רבי יוחנן אבא ממשפחת בריאים הוה אבל כגון אנו מי שיש לו פרוטה בתוך כיסו יריצנה לחנווני א”ר נחמן כגון אנו לווין ואוכלין

[5] כלי יקר על דברים פרק יב פסוק כ – כי ירחיב ה’ אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר. הורה שאין האדם הומה אחר התאות כ”א מתוך הרחבה יתירה, ואין ארי נוהם כ”א מתוך קופה של בשר (ברכות לב.) לכך אמר כי ירחיב ה’ את גבולך. וזה יביאך לידי הסרת מסוה הבושה מעל פניך עד שתאמר בפה מלא אוכלה בשר. ודומה זה קצת לפריקת עול מלכות שמים ולחקור איזהו מקומן של זבחים, והסבה לכל זה הוא כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה’ כי כל הקרב הקרב ביותר אל מקדש ה’ יש עליו מורא מלכות שמים ביותר כמ”ש ומקדשי תיראו (ויקרא יט כט) ר”ל מן המקדש נמשך שיהיה עליך מורא מלכות שמים, אמנם כי ירחק ממך המקום גורם לך שרחוק ה’ מכליותיך ע”כ כל היום תתאוה תאוה גם בוש לא תבוש מלומר אכלה בשר, הנני מתיר לך הדבר וזבחת מבקרך וגו’ כאשר צויתיך. לא בכל עת כי אם לפרקים בעת התגברות התאוה וז”ש אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. וכמו שנאמר (שם יח יג) כי יצוד ציד חיה או עוף. ואמרו רז”ל (חולין פד.) למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר כי אם בהזמנה הזאת: ביאור הדבר הוא, שאם ירגיל האדם את עצמו לאכול מן הבהמות המצויין אתו בבית שור או כשב או עז אז כל היום יתאוה תאוה וירגיל עצמו באכילתו דבר יום ביומו, אבל אם לא יאכל עד אשר יצוד ביערות ובמדברות ציד חיה או עוף שיש לו סכנה וטורח גדול לצודם אז תשקוט תאותו כי אין האכילה שוה בגודל הצער והטורח, כי לא לחנם אמר יצחק לעשו וצא השדה וצודה לי צידה. (בראשית כז ג) וכי לא היה לו בבית דבר הניצוד כבר ולמה חרד את כל החרדה הזאת לטלטלו במקומות הסכנה אלא שהיה מתנהג על פי הדרך ארץ אשר למדה התורה שלא יאכל בשר כי אם בהזמנה זאת ע”י צידה דווקא כדי שלא יהיה מורגל בו, …וזה פירוש יקר ומיושב לשון אך יותר מפירושו של רש”י:

[6] ספר שם משמואל – פרשת אחרי – שנת תרע”ד – יש להתבונן בפרשה דשחוטי חוץ דמתחלת בלשון זה הדבר. – בגור ארי’ (פ’ מטות) אהא דאמרו מוסיף עליהם משה שהתנבא בלשון זה הדבר שבאשר הי’ נביא התורה שהיא נצחיות שייך בה לשון זה הדבר וכל מצוה לשעה שייך בה לשון כה. וא”כ הניחא למ”ד (חולין י”ז) בשר תאוה לא אתסר כלל וכל הפרשה מיירי במוקדשין שפיר דהיא מצוה הנוהגת לדורות, אלא למ”ד דפרשה ראשונה באה לאסור להם בשר תאוה במדבר וכשבאו לארץ התירו להם א”כ היא רק מצוה לשעה ולמה פתח בה בלשון זה הדבר:

ונראה עפי”מ דאיתא בפרקי דר”א מענין דור המדבר ששמעו קולו של הקב”ה בסיני שלא שלטה בהם רימה ותולעה אף במיתתם ולא ראו טפת קרי מימיהם וכו’, והיינו משום שאף גופם נתקדש בקדושה העליונה מאחר שבעודם בגופם שמעו את קולו וראו את כבודו ית”ש. והנה הבהמה והכלים כרגלי הבעלים ובהמתו של כהן אוכלת בתרומה, והטעם מפני שטפלין לגופו של אדם והקדושה ששורה על גופו שורה נמי על הנטפלין אליו. וע”כ לגבי תחומין שקדושת יו”ט ששורה אף על גופות בני ישראל חלה נמי על הבהמה והכלים. וכן נמי לענין אכילת תרומה שקדושת הכהונה שחלה על גופו של כהן לאכול בתרומה חלה נמי על בהמתו וקנין כספו. וע”כ דור המדבר שהיו כ”כ ברום המעלה התפשטה הקדושה גם על הנטפלין וע”כ בהמתן של דור המדבר היתה בהן קדושה מענין קדשים לדורות, וע”כ נאסר להם בשר תאוה כעין קדשים בחוץ, וכתיב בי’ דם יחשב לאיש ההוא דם שפך, כי גם דם בהמות חולין מקומו במזבח, וע”כ פרשה אחת היא עם שחוטי חוץ ואין ביניהם לא פתיחה ולא סתימה להורות כי מצוה אחת היא אלא שמעלת הבעלים גורמים שינוי הפרטים, וע”כ מאחר שהמצוה בכללה היא נוהגת לדורות יצדק בה לומר זה הדבר:

[7] ויקרא פרק יז – (ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד לֵאמֹר: (ג) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחָט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:(ד) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל – וֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַידֹוָד לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְדֹוָד דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ: (ה) לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַידֹוָד אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַידֹוָד אוֹתָם:

[8] ספר פרי צדיק פרשת ראה – אות ה – אך לפי דברינו ניחא שמקודם אמר כי ירחיב ה’ אלהיך את גבולך וגו’ בכל אות נפשך תאכל בשר זה קאי על ארץ ישראל, היינו שקדושת ארץ ישראל הועיל שיהיה האכילה בקדושה ויהיה האכילת בשר רק אוות נפש ולא תאוה גופנית. ואחר כך אמר כי ירחק ממך המקום וגו’, והיינו בחוץ לארץ ושם אי אפשר לסמוך על זה שהתאוה תאות הנפש ולא תאות הגוף. ועל זה אמר וזבחת מבקרך ומצאנך שנדרש (בספרי וגמרא חולין פ”ד.) מבקרך ולא כל בקרך וכו’, והיינו התנהגות בצמצום. …ואמר כאשר צויתיך לאכול, היינו אכילה בקדושה ולא לתאוה. ואכלת בשעריך בכל אוות נפשך שאז תוכל לסמוך אף בחוץ לארץ שהחשק לבשר הוא חשק רוחני אוות נפש. ומזה אמר ראב”ע (חולין שם) מי שיש לו מנה וכו’ מאה מנה ישפתו לו קדירה בכל יום. והיינו מי שיש לו מאה מנה שחננו ה’ בעושר זהו ברור שהבשר הוא לו לחם חקו שנצרך לו לדברי תורה. ואינך אימת מערב שבת לערב שבת, והיינו שבשבת תמיד האכילה הוא בקדושה כמו שכתב האריז”ל שבשבת אף אם אוכל לתאות גופו הוא גם כן בקדושה. וזה שאמר בזוהר הקדוש (ח”ב פ”ח ב’) פרש חגיכם קאמר ולא פרש שבתכם שבשבת אין בהאכילה פסולת ופרש כלל והכל הוא בקדושה. ותלמידי חכמים דמשתדלי באורייתא אינון כשבתות (זח”ג כ”ט ב’) שתמיד אכילתן בקדושה ומי שיודע בנפשו שהבשר נצרך לו לדברי תורה רשאי לאכול לבשר. ומכל מקום אמר רב צריכין אנו לחוש לדברי זקן שלא היה מאמין בעצמו פן הוא אכילתו תאוה גופניות ואינו אוות נפש ולא הותר לו רק מתוך עושר אשר נתן ה’ לך ביחוד לנפשך לחם חוקו שחקק לו השם יתברך לשורש נפשו לדברי תורה. שראב”ע אמר סתם שיש לחוש אף באכילת שבת למי שאינו רשאי לאכול בשר או דגים …לחוש אף בשבת שמא אינו מכוין למצוה. ואמר ר’ יוחנן אבא ממשפחת בריאים וכו’ ומשום הכי היה יכול להחמיר על עצמו אבל כגון אני מי שיש לו פרוטה ירוצנה לחנוני שבודאי הבשר נצרך לו לתורה והוי כאכילת שבת. ור’ נחמן שהיה ברור לו שהבשר הוא לחם חוקו ממה שנתן לו השם יתברך עושר אמר כגון אנו מי שיודע בנפשו שהבשר נצרך לו לדברי תורה אף אם אין לו עושר לווין ואוכלין.

[9]  ספר פרי צדיק קונטרס עמלה של תורה – אות ג – וכשהוא זולל בשר למלא תאותו מזה יבא לכל מיני רע. ועל כן נאסר במדבר בשר תאוה וקברו העם המתאוים בקברות התאוה כי התגברות התאוה גרמה להם מיתה. וכמו שאמר לאדם הראשון ביום אכלך וגו’. ולאדם הראשון קודם החטא גם כן לא הותר בבשר ולא הוזהר על זה. דכפי הנראה בענין שנאמר ויטע וגו’ גן וגו’ וישם שם את האדם וגו’ ולא נזכר כלל שהכניס שום בעלי חיים גם כן לשם, משמע דלא היה שום בעלי חיים כלל ואם כן לא היה אפשר לו לאכול בשר כלל וגם אפשר דלא רצה לנסותו בזה שאם יעבור על זה יהיה התגברות תאוה כל כך עד שיהיה קשה לתקן קודם מתן תורה שעדיין לא היה לו תורה תבלין שהשם יתברך ברא רק לרפואה ליצר ואין לזה רפואה אחרת ורק על ידי אכילת עץ הדעת דהיא ידיעה היה בידו למנוע עצמו מלאכול בחלק הרע שבו רק בחלק הטוב אבל אלו אכלו בשר בעלי חיים היו משתקעים הרבה בתאוה עד שלא יכלו לצאת מזה כלל חס ושלום. על כן השם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו שהוא רוצה בתקנת בריותיו. עזר לאדם הראשון וזרעו אחריו עד נח שלא נכשלו גם באכילת בשר. ולנח שהיה צדיק תמים ותיקן קצת חטא אדם הראשון למעט בקללת האדמה אשר אררה באכילת עצבון (שגם זה היה לטובה לאדם שעל ידי שהיה בעצבון גדול על ידי זה נמנעו מעצמם מאכילת בשר המביא לשמחה) ואחר המבול שנשאר הוא אב העולם וכל זרעו נולדו מתוקנים קצת כמוהו דאפילו חם ניצול מדור המבול מסתמא לא חטא כמוהם כי היה זרע נח שכבר התחיל התיקון קצת לשורש התאוה בחטא אדם הראשון. ועל כן הותר לו אכילת בשר כי לא היה חשש עוד שישתקע על ידי זה ביותר ומכל מקום גם הוא גרם לו להיות אחר כך גם מסובאי יין. ולכך גם במדבר לחד מאן דאמר קודם שנבלעו דברי תורה במעיהם באותן מ’ שנה נאסר בשר תאוה ואכלו רק שלמים ומשירי הקרבנות שהיא אכילה בקדושה.

וביציאת מצרים שהתחילו ליכנס להקדושה ולבער השאור נצטוו בלחם עוני שהיא הסרת התאוה לאכפייא ואכילת פסח הוא לאהפכא שבשר הוא אכילת תאוה אלא שהיא אכילת מצוה ומביאה עוד קדושה ללב:

[10] חתם סופר על דברים פרק לב פסוק לח – הנה הקרבנות בזמן הזה הם תורת עולה נמצא הת”ח הוא המקריב קרבן אמנם בלא נסכים, והרוצה לנסך יין ע”ג מזבח ימלא גרונן של ת”ח יין [יומא ע”א.] ולא דוקא יין אלא כל תאות העה”ז נתכנו יין,